בתולות באקסרין

תוכן עניינים:

בתולות באקסרין
בתולות באקסרין
Anonim

זו הייתה הפעם הראשונה: אהבנו, מה גם שהתאהבנו - נחזור. או כמו שהמוכר מסכם: אין רמה בקניונים, אין צורך, לפני כמעט 150 שנה אפילו משרתים שתו מספלים מצוירים יפהפיים וייחודיים…

איך זה לאלו שיוצאים לאקסרי בפעם הראשונה? אין שלט מידע, כי איכשהו מסתתר שלט לא חזק בין החניונים, אז אנחנו הולכים רחוק יותר, פונים לחניון בצד הדרך, יש איש אורז, ובתוכו ערימת פוחלצים. מכונית למכירה. הריח שלי לא מתעתע, אתה צריך לשאול אותו. הוא כל כך מופתע מהשאלה שלי שאפילו עיניו מתרחבות.

הנה שוק יד שנייה

– ובכן הנה, זה מה שהוא אומר – ופורש את זרועותיו כאילו מחבק את שוק יד שנייה.

בסדר. ואז אנחנו מניחים את המכונית והולכים, מימיננו יש הרבה מאוד מכוניות, משאיות ומכוניות, בשום מקום. אנחנו פונים גם להולך רגל, הוא מראה לנו שתחנת האוטובוס נמצאת כאן, בואו נעלה וניסע.

אחד הוא כלום, ואז ברגל.

ולא נפספס את הדרך. כמעט מיד בכניסה יושב גבר אפור שיער ועיניים לא ממצמצות עם הגב אליך. זה מסתובב רק כשמישהו מתחיל לחטט בחפצים שעל השיש. אישה אף פעם לא משקרת לעצמה, אני פותחת קופסת אבקה. זה כסף, והוא שומר על שמונה אלף. הוא עומד להציע טבעת מפיות.

שעה אקסרית
שעה אקסרית

אספני צעצוע לילדים

אז אני שם לב שיש כאן גם יצירות מיניאטורות. סכו ם לזוטות. אני לוקח בידיי את הקערות הכחולות העמוקות עם שוליים זהב בתנועה עדינה, והוא מתחיל להסביר.

- זה יכול היה להיות שייך לילד עשיר, הוא אומר. - הזכוכית הזו כמעט מוצקה, קשה לשבור. סיליקה טהורה. תראה את זה, אף חתיכה לא פגומה, אף שקע אחד בשום מקום.

אני מסתכל על זה וחושב, הנכד שלי ישמח מזה, למרות שהוריו יהיו פחות, במיוחד אם ידעו את המחיר. שלושים אלף.

כמובן, אתה צריך להתמקח כאן, אבל אני אומר לך ברצון שלי לתקשר, זו הפעם הראשונה שלי כאן, הוא מופתע מזה, אני ממשיך, עכשיו אני מסתכל מסביב, הוא מאשר את זה, אבל הוא מחייב אותי לחזור אליו לקנות. מסתבר שהוא מדברצן, מוכר רק בשבתות ויש לו מחסן קבוע כאן.

אנחנו מבזבזים את הערכים שלנו

אני מוצא גם צעצועי ילדים על השיש משמאל לו, הם מצופים אמייל, עם הקפצות קטנות, ויש ביניהם מגש אפייה קטן ומחבת ביצים, סה כ חמש חתיכות בחמשת אלפים. אני אגיד לך שגם לי היה, טוב, לא כזה, אלא רהיט יפה עם ארון בגדים משולב, אמא שלי התחננה שאקנה אותו מנגר מיומן. קיבלתי את הרהיטים לחדר התינוק לחג המולד, יכולתי לפתוח ולסגור את דלת הארון, להזיז את המיני חלון של הוויטרינה שמאלה וימינה, והוא הגיע עם ספה מרופדת בכחול מרווה, שתי כורסאות ו- שולחן עגול קטן.האיש מקשיב בעניין, העיניים שלו מאירות, אבל אני מקלקל את מצב הרוח שלו כשאני אומר שעברנו, לפעמים עזבנו, לפעמים נתנו. חרטה יושבת על פניו, וזז: לשווא, יש אנשים שאינם מסוגלים לשמור על הערכים שלהם.

- חבל - הוא מוסיף - יש הרבה אנשים שמתמחים באיסוף צעצועים ורהיטים לילדים - והוא אפילו מניד בראשו. הוא גם גורם לי לרצות לחזור לכאן כדי לקנות.

תגיד לי, כמה זה שווה לך?

אנחנו ממשיכים ומתפעלים מהכל, זה מובן, אנחנו בתולות באקסרין. אני מוצא טבעת ישנה משנות ה-30, היא משובצת באבני גרניט, חתיכה יפה ועדינה, המוכר שומר אותה בארון זכוכית. לצידו, בערימה של חלקים לא אופייניים, צמידים, שרשראות. מה עוד מושך את תשומת לבי: סיכת אמייל אש יפה. בלב ליבי, אני שמח לציין שיש לי אחד כזה, ירשתי אותו מחמותי.

הטבעת תעלה 13 אלף, אבל לא משנה כמה היא שווה לכם, אנחנו עוזבים.יש כורסא, מתלה מעילים, כיסא פינתי מצופה עור, אני אנסה את זה ואשב בו. אנחנו מוצאים ארון גלילי עם מגירות רבות - יכולתי לאהוב את זה. אני פותח מארז אלפקה קטן, בתוכו פסל של מרי בגודל של מארז מחסניות.

- זה מיועד לתפילות מסע, אומר המוכר של חפצי נוי במיומנות. הם לקחו את זה איתם כשנסעו והתפללו אליו. אפשר לראות את זה על המארז, נעשה בו שימוש רב - הוא מוסיף. ארבעת אלפים. אני מצטער שהשארתי אותך שם.

מפות שולחן הנמכרות לפי קילו ולפי חתיכה לא כל כך מושכות עכשיו, יש לנו גם כמה מהמורשת, ארוזות בקפידה ומאוחסנות. הבובות שיושבות בכורסאות הנצרים רק מזכירות לי שפעם הייתה לי אחת, עשויה גומי. אלה עשויים מגומי או פלסטיק, ומלוכלכים ובלוקים מספיק, כנראה במצב הזה שהם יצאו מהפח. המוכר מציע להם בין 5 ל-8 אלף. בדיוק כמו הדובונים הגרמניים המקוריים (הם בדרך כלל רזים, נמוכים, מרופדים בשיער סוס, וחלקם אפילו משמיעים צליל גירוד), אבל הנכד שלי, שרגיל לחיות רכות ורכות, יסרב מזה.לא כמו איבי, חבר במעגל החברים, שאוסף רק את אלה.

מתנה מבעל חנות

אני גם מתחיל לסכם מה יכולתי לתת כאן במתנה, אפילו בעלי תופס את עיניו בחצובה, מצלמה דמוית אקורדיון. המוכר הגיע לסחורה שלו, הם מצאו זה את זה, הם מתווכחים, הם פותחים וסוגרים את המנגנון, אבל כרגע אנחנו לא יכולים להשיג את המכונה מתוצרת גרמנית, שאחרת במצב מושלם, תמורת 200,000.

אבל יש מכונת כתיבה יפה למראה, משקפת, גלויות בשחור-לבן והדבר הכי יפה שהמוכר עצמו מראה מהתיק שלו: ילדה קטנה מוציאה את הלשון החוצה.

– אם אני רואה את התמונה הזאת מוקדם יותר – הוא נאנח. – חמותי, והיא עדיין לא יכולה להכניס את לשונה בפיה היום.

לא הרבה יותר, אנחנו מוצאים סיר חרסינה נחמד, כבר נתקלנו באחד, הוא היה קצת פגום ומצופה אמייל. תמורת אלפיים. איך בשביל מה? לשתול בו פרחים - הייתה התשובה. פרוצלן יקר יותר. ובכן.

– יש לי מוצרים בחמש מאות וחמש מאות אלף, הוא מרגיע אותי. אבל מה שבאמת מעניין מתגלה בנאומו.

החסרי בית ישוחזרו

הוא היה מכונאי במקור, אבל הוא לא מסוגל לחיות מהפנסיה שלו. בגלל זה זה הפך לאקסריס. אתה לא צריך לדאוג לגבי הסחורה, הם יביאו לך אותם. אתה קונה את מה ששווה לקנות כאן עם עלות השחר, כאשר חסרי הבית ורומא הצוענית מפרקים את היצירות והבדיחות האחרונות שלהם.

יש לו חומר שהועתק מספריית Széchényi, שעל בסיסו הוא יכול לזהות במדויק איזה פורצלן מאיזו תקופה, ואין חפץ שהוא לא יכול לספר עליו סיפור ארוך.

אני אוהב כמה בהתלהבות הוא מסביר, תוך שימוש בסיר כתירוץ, מדוע הארון שליד המיטה נקרא שידת לילה. הוא מראה בזה אחר זה את קערות התרדמת שיש רק אצלו (והוא יודע בוודאות שאני לא לקוח), אלה מלפני 150 שנה, כפי שהוא מכנה אותן: קערות "הוריות". הארוחות הטעימות הובאו לאמהות עם ילדים בחביות אוכל דו-קומתיות עבות דופן כאלה קשורות יחד ברצועות.הם עשויים מחרסינה עמידה בחום, בדיוק כמו כוסות ללקק שוקולד של נשים צעירות, וזה מראה: לכל אחת יש דוגמה אחרת.

כל העולם נזקק

– לכו לכל קניון עכשיו ותראו עד כמה כל פריט חסר אופי. כבר הגענו לנקודה שבה הם יכולים לשתות שמפניה מכוס פלסטיק אפילו בקבלות פנים.

– אין רמה, אין צורך – הוא מסכם את זה. - לפני כמעט 150 שנה, אפילו משרת נצבע יפה, שתה מספלים ייחודיים, אכל מקערות - והיום?

תמונה: Zoltán Kölcsényi

מוּמלָץ: