אהבה חדשה מגיעה והיא מתחילה מחדש

תוכן עניינים:

אהבה חדשה מגיעה והיא מתחילה מחדש
אהבה חדשה מגיעה והיא מתחילה מחדש
Anonim
למשל עופרת
למשל עופרת

כשאנשים מדברים על החיים הפרטיים שלי, אני מרגישה פגיעה, הלשון שלי נחסמת - אמרה ליה פוקורני, שחקנית הסדרה Új Szinhaz ו-Intruder, שנשאלה גם על עבודתה בראיון שלנו. הוא סיפר מדוע הוא מבקר את עצמו רוב הזמן ואיך חייו יעבדו אם הוא מאלתר

בראיונות שלך, אתה תמיד מדבר בצניעות על עצמך. האם זה מתחיל מנקודת הנחה שאם שחקן מאמין שהוא טוב, אז הוא כבר מתחיל לרדת במדרון?

אפשרי. כשאדם כבר לא שואל שאלות האם מה שהוא עושה הוא טוב ואותנטי, אז יש בעיה. לא טוב להפסיד ענווה. אופייני לי שאני נאבקת בעובדה שאם אני מנגן הופעה חמישים פעם, יש שתיים שאני בדרך כלל אומר שהיו כל הכבוד. הפולש נמשך הרבה מאוד זמן, ומאז היו שלוש סצנות שבהן אני יכול להגיד שכן, זה מה שאנחנו צריכים להתקדם לקראתו.

רק שלושה? ולמה שלושתם היו טובים?

כי אז הרגשתי שאני מסוגלת לשים לב באופן מלא לסיטואציה הנתונה ולהיפתח לבן הזוג שלי בדרך שהייתי צריך. בפעמים אחרות, אני תמיד צובט את עצמי על הצוואר בגלל שחוסם פה ומתלקח שם. אני כל הזמן צופה ושולט בעצמי. אם עולה על דעתי במהלך הסצנה שאלוהים אדירים, אני לא צריך לעשות את זה עכשיו, אז זה מקרה אבוד. כמובן שזה לא בהכרח נראה מבחוץ. רק אתמול אחד המפיקים שיבח אותי אחרי ההופעה ואמרתי שאתה לא צודק, הייתי גרוע.הוא חייך לזה: ליה, את תמיד אומרת את זה.

אני מתחיל להבין למה חשבת שאתה לא עומד במשימה בבחירת התוכנית

חשבתי שהעבודה הזו לא בשבילי כי אני לא בחורה מצחיקה גלויה. קפטן איבן, המפיק, אמר שלא צריך להצחיק, אלא לפתור סצנה. מאז שניסיתי לעשות את זה ונרגעתי, אני יודע שלא בטוח שהצופים יצחקו על כל משפט, אבל העיקר אם קורה משהו בין שני אנשים או לא. מהירות היא ההישג של הז'אנר. האימפרוביזציה שאנו עושים בפסיכותיאטרון של יוליה בצ'קאי הוא סוג אחר לגמרי של אימפרוביזציה: יש הרבה זמן לתת לסצנה להתפתח. יש גם שתיקות ארוכות, וזה בסדר. כאן חשובה המהירות, ובגלל זה פחדתי מאוד בהתחלה. אני עדיין מפחד היום, כמובן, אבל רק עד שאני עולה לבמה.

מהם הכללים העיקריים של משחק אלתור?

הדבר הכי חשוב הוא שאני חייב לקבל את מה שהאדם השני אומר, אסור לי לדחות את זה.למשל, אם הוא מסתכל על השולחן ואומר שזהו דלי מים, ואני מכחיש את זה, אז אני חוסם, ובכך נכשלתי בסצנה. בנוסף לקבלה, יש להוסיף משהו, למשל: כן, מדובר בלברון כחול. הוא אומר שיש ברווזים ששוחים בבריכה, ואני מוסיף: אני אוהב תבשיל ברווזים, אז בואו נדליק אותו!

זה כמעט כמו טכניקה לפיתוח אישיות. האם זה עובד בחיים?

לא. לאנשים קל יותר להראות את הרגשות והטעויות שלהם על הבמה. תארו לעצמכם שאדם היה מגיע אלינו, איפה שאנחנו יושבים ליד השולחן, ושפך כוס מים על הראש שלי. במצב העצבני הזה שאני נמצאת בו כרגע - כואב לי הגרון, גם קר לי, ואני דואגת מה עוד אני צריך לעשות אחר הצהריים - הייתי תופסת את עצמי, קמה וצועקת: מה אתה עושה לחשוב על עצמך? זה יהיה מצחיק בתיאטרון אם אקום, אזרוק עליו שניים, והוא נופל בין המושבים. עם זאת, זה לא עובד בחיים. אם יש לי הזדמנות לחשוב מה אפשר לעשות עם הראש למטה, אני צריך להוריד את העשתונות, אני צריך להרגיע את עצמי כדי שכשאני עומד, אוכל לשאול אותו: אני מצטער, אבל למה האם הוא עשה את זה?

אני צריך לאלתר בתוכי. תן תמיד לקול הכי רגוע לדבר. יש הרבה קולות מריבות באדם כל הזמן, צד אחד, השני אלים, השלישי פסיבי. אבל אם אנחנו רוצים לעשות משהו טוב, אנחנו צריכים לתת לרעיון הבהיר הקטן לדבר.

למשל 2
למשל 2

כדיוט, אני מחשיב אלתור כטכניקת המשחק הקשה ביותר. האם התוכנית הזו שינתה את הרגשתך להיות אאוטסיידר בתעשייה בגלל שלא סיימת את בית הספר למשחק?

התחושה הזו כבר לא כל כך חדה. לפעמים אנחנו מתבדחים בינינו לבינו על זה, כי ג'וז'ו סבו ואני הם שלא סיימנו את זה. לפעמים אני מרגישה שזו מעלה, לפעמים זה חיסרון, אבל אף אחד בחיים לא שאל אותי, כשהחתמתי אותי לתפקיד, מה היה המצב עם המכללה? מבחינה מקצועית, זה לא משנה.חברי השחקנים שאוהבים אותי והמבקרים כבר גיבשו לי איזושהי דימוי דרך התיאטרון. אני באמת לא צריך להציג את עצמי יותר.

בראיון אמרת שהפרסום שמעניקים הצגות התיאטרון וההופעות שלך בטלוויזיה הופך אותך לפגיע. איך סידרת את זה בעצמך?

בעיקרון, אין לי בעיה עם פרסום. אני מרגיש שחובתי לדבר על הדברים שאני מאמין בהם. גם האינטרס של העיתונות חשוב לי. אני מרגיש נבוך ופגיע כשאנשים מדברים על החיים הפרטיים שלי. אז אני צריך להגיד לא לשאלה אחת בכל פעם, או שאני מנסה לנסח את זה בצורה כללית. ברור שעיתונאים מעבירים לי את השאלות שאנשים סקרנים לגביהן. זה משפיע עליי ברגישות כשאני צריך להגיד לא למישהו. באחד הראיונות הקודמים שלי, הועלו מערכות היחסים הישנות שלי. כשהגרון והלשון שלי נחסמים, אני מרגיש שאני קהה. אני לא רוצה להתריס, אני ממש נמתחת שלא מרצוני.החיים הפרטיים שלי הם לא רק שלי, איך אני אמור לדבר על הדברים האינטימיים של דמויות נוכחיות או לשעבר בחיי? אני שמח לדבר על נושאים כמו איך בני ואני הולכים לגן, אבל קשה מאוד לדבר על רגשות.

לא טוב לקרוא על דברים כאלה. אני תמיד כל כך עצוב לראות איך אפילו אהבות מטורפות מסתיימות בסבל ארוך. אדם כואב מספיק בזמנים כאלה, לא מתגעגע שצריך להוציא אותו אפילו בפומבי. ואז מגיעה אהבה חדשה וזה מתחיל מחדש. אי אפשר לבטא את מה שקורה בין שני אנשים, זה הסיפור הפנימי והייחודי שלהם. קשה מאוד להסביר אפילו לחברים. אם אתה רוצה לסכם את זה, זה תמיד יוצא בשטויות כלליות, אף פעם לא במציאות.

הזכרת גם בראיון שאם היית יכול, היית ממשיך להביא ילדים לעולם. אתה לא מתגעגע לתיאטרון בינתיים?

אני באמת מרגישה שאוכל פשוט להיות בבית כעקרת בית.כשמיסי נולדה לא התגעגעתי לבמה בכלל, שמחתי להיות בבית עם הבן שלי. הייתי עצוב יותר כשחזרתי לעבודה. התייפחתי. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את העבודה שלי, אני אוהב לעשות חזרות, אני אוהב הופעות, אבל אם השאלה היא מה אני מעדיף לעשות: לגדל ילדים או לשחק, אז הייתי בוחר ילדים.

תמונות: marquez

מוּמלָץ: