יומן הריון 5.0: ג'ינס להריון מחליק בגשם

תוכן עניינים:

יומן הריון 5.0: ג'ינס להריון מחליק בגשם
יומן הריון 5.0: ג'ינס להריון מחליק בגשם
Anonim

16. שבוע

+3.5 ק ג

תמונה
תמונה

אני חייבת להודות שלפעמים במהלך השבוע שכחתי שאני בהריון במשך שעות ארוכות. אלו הם השבועות שכולם מצפים להם בשליש הראשון ומתגעגעים כל כך ממש בסוף 9 החודשים. הסימפטומים והדילמות של השליש הראשון נשכחים. כבר בחרתי את הרופא ואת בית החולים, אבל עובר חודש שלם בלי להתקרב לרופא. יש לי 4 שבועות מלאים עד האולטרסאונד הבא שלי.אני לא מרגישה פיזית את ההריון עצמו בכלל. בטח לא בתנועות של התינוק, למרות שאני צופה בהן כל הזמן. בפעם הקודמת הרגשתי את זה מאוחר יחסית, בשבוע 22. ואז המיילדת אמרה שזה בגלל שהתינוק שוכב ככה. אולי זה יהיה ככה גם הפעם?

בינתיים השדיים שלי לא המשיכו לגדול (אני דופק), אני לא חולה, כאבי ראש, לחץ, התכווצויות ברגליים, וכאבי הגב נעלמו ללא עקבות. גם קוצר הנשימה עקב התנשפות באוויר השתפר בהרבה, כבר לא שואלים אותי בטלפון אם אני רץ או דוחף את העגלה במעלה גבעה.

אם הג'ינס הרגיל שלי לא היה צמוד מדי ויכולתי לשתות כוס יין אדום טעים בסוף יום קשה, אולי הייתי יכול לשכוח שיש לי ילד ליום שלם. אבל לא רק שהג'ינס האחרון שעדיין ניתן לכפתור הפך לא נוח (והם מתאימים לי רק בגלל שהם היו רחבים מלכתחילה בגלל הירידה במשקל שלי בקיץ שעבר), אלא שאני מתחיל להיראות בהם די מכוער. מצאתי את עצמי נאלצת ללבוש חולצות רפויות יותר ויותר כדי ש"טופ המאפין" (העודף שבולט מעל המותניים של המכנסיים) לא יהיה ברור.אז סוף סוף נכנעתי והשבוע הוצאתי את קופסת הקרטון הענקית בה שמרתי בגדי הריון מעונת 2007. באותה תקופה עדיין חיינו מ-2 משכורות יפות, אחד התחביבים העיקריים שלי היה קניות, ואחרי החדשות הטריות הסתערתי על החנויות. עכשיו היו לי את כל הסיבות להניח שיהיה משהו יפה לכל הצרכים שלי בקופסה הענקית.

ובכן, הייתה לי הפתעה. קודם כל זכרתי רק פחות מחצי מהבגדים ולא את החצי הלביש. התפלאתי על השאר כאילו ראיתי אותם בפעם הראשונה. כמו כן, אורח החיים שלי השתנה מאוד מאז. הופתעתי מחצי תריסר חולצות מכופתרות וגיהוץ שלבשתי בעבודה, ועכשיו כמובן שאין לי צורך בהן. הבת שלי נולדה באוקטובר, מה שמסביר את שלושת מכנסי החאקי וכל מיני פריטי קיץ דקים. אלה חסרי תועלת לחלוטין עכשיו, כשהמדחום רוקד איפשהו בסביבות אפס מעלות וזרזיף מטפטף מהשמיים כבר ימים. למרות שאני מקווה שהם יתקיימו ברגע שמזג האוויר יהיה טוב, מה שנראה מדהים באמצע "המאה המלאה".

עם זאת, שמחתי מאוד למצוא את הג'ינס להריון. יש כל מיני גרסאות, מרפידות גומי משולשות משני הצדדים ועד מותניים אלסטיות שמכסות את כל הבטן. התחלתי לנסות אותם קצת מפוחדת. כפי שכבר ציינתי, התחלתי את ההריון הזה בלא מעט קילוגרמים יותר מהקודם, פחדתי שהכל יהיה קטן. אבל להפתעתי הכי גדולה, מיד הגיע אליי הג'ינס הראשון ששמתי עליו ידיים, אחד האהובים עליי, יצירת מופת שנבזזה ממחלקת היולדות של GAP, שיש לה חלק אלסטי של 5 סנטימטר מסביב למותן. הבנתי שלפני 3 שנים העלייה במשקל התחילה בשבוע הראשון כי הפסקתי לעשן, אז עכשיו אני בעצם באותו מקום כמו שלבשתי את הבגדים האלה אז.

הסתכלתי על עצמי מכל הצדדים במראה והבנתי בסיפוק שאני אמא די טרייה, ושהחלק התחתון שלי נראה יותר ויותר טוב מהצד עכשיו כשהבטן שלי מתעגלת. סוף סוף יכולתי לנשום, שום דבר לא עצר אותי. כדי לחגוג את הג'ינס, צילמתי צילום מהיר של עצמי מגחכת לצילום היומן השבועי.ואם החזקתי כל כך הרבה זמן בלי בגדי הריון, חשבתי שלא אשמור את המראה לעצמי, אלא תשתף אותו מיד עם האנשים ברחוב והחברים בבית המשחקים. גם אני הלבשתי את הילד במהירות ויצאתי החוצה. היום הראשון להריון שלי בטיפול יולדות! יכולת לתפוס איתי ציפור.

השמיים היו בצבע אפור מבשר רעות כשיצאנו לדרך, אבל הגשם בקושי היה מורגש. בתי קרעה בשמחה את השלוליות על האופנוע שלה בצבע ורוד ניאון. לא הבאתי את העגלה, מן הסתם, כתוצאה מחווית ההצלחה בג'ינס, אבד הביטחון שלי במזג האוויר האנגלי ובסיבולת של הילד. והוא התחנן כשראה את האופנוע במסדרון מול הדירה. זה היה קצת חשוד שהייתי צריך למשוך את המכנסיים כל כמה דקות, כי זה תמיד התחיל לרדת קצת, אבל הייתי עסוק מדי בלהדריך את הילדה הקטנה סביב החורים המלאים במים בעומק לא ידוע, אז עשיתי' לא מתעסק בזה.

תמונה
תמונה

אנחנו רק באמצע הדרך. כקילומטר מהדירה, במהירות גבוהה למדי, האופנוע נתקע על אבן רחוב, הילד עף ממנה ונחת כשפניו בשלולית. למרות שהייתי רק מטר אחד מאחור, הוא כבר צרח כשתפסתי אותו. ספרתי במהירות את שיניו, בדקתי את לובן עיניו, וככל הנראה לא נגרם נזק גדול, אבל הדם שניגר מהשפתיים שלו היה עדיין מחזה מפחיד מאוד. אפו, סנטרו ופיו הקטן היו שרוטים קלות אך ניכרות. היה בוץ קר על הז'קט והמכנסיים שלו, ואפילו על הכובע. ידעתי שאין צורך ברופא או בתפר פצע, רק חיבוק ארוך ולחש באוזן. כשעמדנו שם, מחובקים בפינת הרחוב, פתאום התחיל לרדת גשם, וקיללתי את עצמי בשקט שלא הבאתי את העגלה. חלפה דקה, והפעימות על פניי פחתו לאט.

וזה היה הרגע שבו הבנתי שהג'ינס להריון העל שלי החליק כל כך נמוך שהם כבר לא כיסו את התחתונים שלי לגמרי.הרמת ידיים ועמידה דוממת הספיקו כדי לגרום לו להחליק לגמרי. ניסיתי נואשות למשוך אותו למעלה כשהילד התחיל לצרוח שוב. אבל מכיוון שהקטנה הייתה בזרוע המורמת, שום דבר לא החזיק את המכנסיים, ולא משנה כמה פעמים משכתי אותם למעלה, הם התחילו לרדת. ניסיתי להשכיב את בתי כדי לראות אם היא תסתדר ותתחיל לעמוד על רגליה, אבל כמובן שהיא לא זזה. היא הביטה בי בתחינה כשפניה הקטנות רטובות מדמעות וגשם והרימה את זרועותיה הבוציות לעברי כדי לקחת אותה. כיוון שממש נרטבנו, לא הייתה לי ברירה אחרת, החזקתי את הילד אלי ביד אחת, לקחתי את האופנוע המקולל ביד השנייה, והתחלנו ללכת הביתה. אחרי כל 3 צעדים, הייתי צריך להוריד את אחד מהם או את שניהם כדי למשוך את המותניים של המכנסיים למעלה מגובה הברכיים. למרות הכעס והייאוש שלי, התחלתי לראות את האופי הטרגי-קומי של המצב. כשאתה חווה בחוסר אונים את התחתונים שלך מוצלפים על ידי הרוח הלונדונית הקפואה, אתה או בוכה או צוחק בתסכול, ואני בחרתי בשני.בנסיבות רגילות, הנסיעה הביתה ארכה פחות מ-10 דקות ולקחה 45 דקות.

כמו הצבא עם האפים הנפולים מהקרב המפסיד, הגענו הביתה, ספוגים עד העור, עם אף נזלת, ואפילו הפה של הילד התנפח. הג'ינס להריון, אחרי שגררתי אותם דרך אלף שלוליות, היו רטובים עד הירכיים ובוציים עד הברכיים. פתחתי את זה כמו סמרטוט שנוא. בן זוגי, שחזר הביתה כמה שעות לאחר מכן עם שקית שוקולדים של M&M כדי לנחם אותי, מיד ראתה את המצב והזכירה לי שבסוף השליש השני ובתחילת השלישי לבשתי את הג'ינס הזה עם בטן גדולה יותר, ובכל מקרה, הגומי כנראה נמתח מעט. לעזאזל, אולי הצורה שלי השתנתה מאז ההריון הקודם והחצי התחתון שלי שטוח יותר.

בכל מקרה, למדתי את הלקח שלי. אעבור ביתר זהירות על תכולת הקופסה המלאה בבגדי הריון, ולא אצא מנקודת הנחה שמה שמתאים לי גם טוב לי. אני אקח את מכנסי ההריון לנסיעת מבחן בדירה. ברור שייקח לי כמה ימים להתרגל שוב לבגדי הריון.עד אז, אני אהיה נערת המאפינס שפותחת את כפתורי המכנסיים כשהיא מתיישבת.

במקום אחר

מוּמלָץ: