אני תמיד מאחור - אמהות חורגת (חלק 4)

אני תמיד מאחור - אמהות חורגת (חלק 4)
אני תמיד מאחור - אמהות חורגת (חלק 4)
Anonim

לפעמים אני תוהה כמה פשוט זה עשוי להיראות מבחוץ… הילדה והחבר שלה מקבלים את הילדים ליומיים כל שבועיים כדי לפצות עליהם. מאכילים אותם שלוש פעמים ביום, מטפלים בהם קצת, נהנים, רוחצים אותם בערב, משכיבים אותם לישון, זה הכל. אחרת, תנו לאמם ולאבא שלהם לגדל אותם. עם זאת, זה לא כמעט פשוט עבורי…

תמונה
תמונה

גם אז, הסיפור לא פשוט, אם בניגוד לדעות קדומות קלאסיות, אני לא "האם החורגת המרושעת", הדודה המכוערת, שפיתתה את אביה הרחק ממשפחתו האוהבת - כי לא כך האירועים התפתחו, כתבתי על זה בקצרה.

הילדים סבלו גם מההתמוטטות הרגשית של אביהם לאחר הפרידה, והדברים התאזנו בצורה ניכרת כשנכנסתי לתמונה. אני קצת תמימה, כמובן - חשבתי - אני אוהב ילדים, אני מסתדר איתם, אני רוצה גם את שלי, לא יהיו פה בעיות, אני אנסה לעשות הכי טוב שאני יכול, ונאהב אחד את השני. כן, וכמו שמוריקה דמיינה…

לאט לאט התברר לי שלא מעט נסיבות מקשות על המצב הספציפי הזה. אנחנו לא כל יום עם הילדים, כתוצאה מכך אי אפשר לבנות תהליכים מיום ליום, זה הרבה פעמים כאילו צריך להתחיל מחדש כל שבועיים. לא כי אני חייב או רוצה לחנך, אלא כי בקריאה שלי אין דבר כזה לא לחנך. אני חושב שכל משפט, פעולה, גישה שיש להם השפעה על אישיות מתפתחת, חינוך הם חלק מתהליך החיברות.

אני גדל מהאופן שבו אני מסתכל על הילד - הוא יכול לדעת מיד אם הגישה שלי מקבלת או דוחה באותו רגע, ובדרך כלל הוא חש גם במצב הרגשי הנוכחי שלי.מה שאני אגיד, האופן שבו אני אומר את זה מעיד לו הרבה על הכוונות שלי, היחסים שלי איתו ואמינותי. כל המחוות והביטויים שלי הם חלק ממערכת היחסים שלנו, משפיעים על הילד, מחנכים אותו – בצורה כזו או אחרת. אם לא הייתי רוצה במודע לחנך אותו, זה יהיה גם חינוך - זה גם היה משדר משהו על מערכת היחסים החברתיים האנושיים.

לא ציפיתי להרבה דברים. למשל, כמה קשה לייצג בפניהם את הערכים שלי עם החולצה הקטנה שקיבלתי מהם בקבלה. אני ללא ספק החוליה החלשה בקבוצת ההורות של ארבע. אמא שלהם היא הסטנדרט הבלתי מותנה - היות ומדובר בילדים קטנים - הם גרים איתה, העמדה ההורית שלה היא החזקה ביותר ולרוב בלתי מוטלת בספק - בלי קשר למה שהיא מייצגת. גם האבא האומנה שגר איתם נמצא במצב די טוב - מצד אחד, כי אמא "מציבה" אותו כל הזמן במיומנות, ומצד שני, כי הוא חלק טבעי מחיי הילדים ביומיום, אז יש לו סיכוי טוב להשתתף בתהליך החינוך בכבודו ובעצמו, לא משנה איך יעשה זאת.

אבא שלהם, בן הזוג שלי, אותו הם פוגשים כל שבועיים, גרוע יותר בהשוואה אליהם, אבל הוא עדיין במצב די טוב כהורה מתוק, וכאב הוא מייצג באופן סמלי את הכללים והגבולות. אני זה שהוא לא הורה מתוק ולא חלק מחיי היומיום. הם מחוברים אליי רק בחוטים שאני יכול לחזק כל שבועיים בזהירות ובקבלה.

אני זה שצריך להשתמש בכל החוכמה הפדגוגית והפסיכולוגית שלי כל שבועיים כדי שאוכל לחיות עם הילדים בהתאם לעקרונות ולערכים שלי בזמן הקטן הזה. אני זה שלא הספקתי להתכונן במשך חודשים לבואו של ילד אחד, לחוות איך זה להביא ילד אחד או שניים, אבל קיבלתי את כולם בבת אחת - בשלושה שלבי חיים שונים.

אני זה שלא היה לו מושג על ההיסטוריה ולא הייתה לי השפעה עליה. לא היה לי מושג איך דנס היה כילד קטן, למה יש לו התפרצויות אגרסיביות, האם הוא היפראקטיבי, למה הוא מרגיש לפעמים דחפים רצחניים כלפי אחותו.לא היה לי מושג כמה זמן ורונקה חדת הדעת נמצאת במלחמה עם אחיה, וכמה באכזריות היא נלחמת נגדו לפעמים.

לא היה לי מושג מדוע ההיסטריה של בורקסה נותרה הנשק היעיל ביותר שלו, ואיזה תסכולים גרמו לו לדבר כמעט תמיד בקול מורם, נלחם כדי להישמע. אני זה שלפעמים מאוד נזהרת לא להבקיע שער עצמי ענק על ידי העפילה בטעות של אמא מול הילדים, כשאני חושב שהיא עושה טעות פדגוגית. אני זו שבכל חכמתי הפדגוגית מנסה לייצג ולהפוך את עקרונותיו וערכיו למובנים לילדים, אם הם לא תואמים את הערכים האימהיים הבלתי ניתנים לערעור. אני זה שלפעמים מדוכא על ידי תחושת צעד צעד.

מוּמלָץ: