סובייקטיבי ליום ראשון: יום האם

תוכן עניינים:

סובייקטיבי ליום ראשון: יום האם
סובייקטיבי ליום ראשון: יום האם
Anonim

ביום האם, אתה יכול לרשום קלישאות - אבל למה? אמהות פירושה דברים שונים לכל אחד. עבורי (כרגע) החיוך השובב של אדאם בן השנתיים וחצי, כפי שאמר אתמול בחנות: "אמא, אלו נעליים טובות, אני יכול לרקוד בהן!"

תמונה
תמונה

אבל כמובן שאמהות היא לא רק ברגעים יפים או מצחיקים. הוא מדבר על כל הניסיונות שעוזרים לנו להפוך לאמהות. אחרי הכל, מעטים הם האנשים שנולדו אמהות. את חייבת להפוך לאמא.

להכנה לכך, במהלך ההריון שלי, קראתי את ספרי המומחים הזמינים שלי, גלשתי באינטרנט והסתכלתי בתמונות של איך הילד בפנים גדל משבוע לשבוע. פעם בשבוע, הושבתי את האב לעתיד מול המכונה וסיפרתי לו היכן אדם נמצא בהתפתחותו האישית: מההופעה של הדמות הראשית של The Name of the Planet: Death, הגענו למקום של ילד אנושי קטן, יש לו ידיים קטנות, אוזניים, אף וכו', ואז הוא התחיל לשמוע, לפחות חשבנו שנראה אותו, הוא עשה דברים מצחיקים כשהסתכלנו על המסכן באולטרסאונד. קראתי על 9 החודשים, לידה, הנקה. אז אני מוכן.

כאילו שאפשר להתכונן לזה

כי זה לא יכול להיות. אבל לא. אף אחד לא אומר לך, למשל, שחווית הלידה בסיבוב הראשון תהיה כמו עצירות חסרת רחמים. אף אחד לא אמר לי מה לעשות כשהילד בוכה, ולמרות שכמעט רשמתי איך להתרחץ בבית החולים, לא הרגשתי שאני יכול לעשות את זה לבד בבית במשך ימים.אני הייתי האמא שלא רק יצאה בסערה מבית החולים, אלא התחננה לעוד יום אחד, למקרה שנודע לו שבזמן הזה צריך לשים את הילד בחיתול כדי שהפיפי לא יצא מהצד השני.

ואף אחד לא אמר שהמטלה הזו תהיה דבר כל כך בודד

כי אז אתה שם כשאתה חוזר הביתה, ובעלך (/חבר, /בן וכו') חושב שאתה דוחף את האימהות הזו מהבטן, למרות שכשהוא שואל מה אנחנו נותנים הילד היום, אתה פשוט עומד שם צולע ואין לך מושג. (ואם מישהו שואל אותך את זה, אתה עדיין יכול לקרוא לעצמך בר מזל.) אתה לבד. אתה והדבר הקטן והמיילל הזה שלי, שמעתה ואילך מופקד בטיפולך בכל יום. אתה מחליט מתי הוא אוכל, מה הוא לובש, אם אתה נותן לו תרופות להורדת חום או מחכה, אתה בעצם מערבב לו אמבטיה מצננים, אתה מחמם אותו, אתה הופך אותו מהבטן לגב וחוזר, אתה מסדר לו את מי האמבט, אתה מלטף אותו, אתה מנסה להשתיק את הלילה באמצע.

ואז פתאום אתה נכנס פנימה (ומוריד את המחמם)

ומשם זה משתפר. כמובן שתמיד יהיו שאלות שיהיה נחמד לדעת את התשובה עליהן מראש (אפילו השאלה עצמה), אבל או שאתה יודע עוד ועוד תשובות, או שאתה מבין שזה לא באמת משנה. אם הילד מאושר, אם האנשים סביבו אוהבים אותו, אם יש מה לאכול, זו לא צריכה להיות בעיה כל כך גדולה. אז כנראה תשרוד בלי הרבה בעיות.

אז אתה מתחיל לחשוב אם מערכת היחסים שלך תשרוד. ואחרי שלבשת את אותו מכנסי טרנינג וטופ במשך חודשיים, אולי תיקח את ילדך לטיול באותו אחר הצהריים עם איפור ונעלי סטילטו (אבל בהחלט תקנה עליונית שתוכל להשיג בקלות את השדיים שלך מחוץ אם הקטן רעב). ואת מתחילה להרגיש יותר טוב (למרות שאחרי עשרים דקות את מתחרטת על הנעליים, מקללת את האיפור ומתחילה להתגעגע למחמם).

טוב, אני חושב שזה הזמן שבו את באמת מתחילה להפוך לאמא.

Judit

נ.ב.: בואו לא נשכח את האמהות שלנו, כמובן.שלי הזכיר פעם משהו מאוד נוגע לזה כשעברתי לחו"ל (חשבתי לצמיתות) לפני הרבה שנים. היא אמרה בקול עצוב בטלפון כשהתקשרתי מהצד השני של העולם: "לא ידעתי שזה כל כך קשה להיות אמא."

אז התמדה. הקושי עוד לפנינו.

מוּמלָץ: