אחרי שני ילדים, 3.5 קילומטרים: קדחת שרירים שיכורה

תוכן עניינים:

אחרי שני ילדים, 3.5 קילומטרים: קדחת שרירים שיכורה
אחרי שני ילדים, 3.5 קילומטרים: קדחת שרירים שיכורה
Anonim

גם היום של זה הגיע: יצאתי לריצה. בשני שיעורי היוגה הראשונים הרגשתי את המתיחה, כשהשרירים המנוונים שלי גילו דרכים חדשות, אבל עכשיו הם ממש הופעלו: אתמול יצאתי למסלול הריצה של מרגיציגט. יומן תרגילי לידה, חלק 2.

צילום: דניאל קובאטס
צילום: דניאל קובאטס

בדרך למרגיציגט, מקום הניסויים העתידיים שלי, הבנתי מה הוביל אותי לרוץ עכשיו. (כי עם שני ילדים, זה דורש רקע די גס ורחמים עצמיים.)

תמיד שנאתי לרוץ

בכל החיים הקודמים שלי, שנאתי לרוץ. למרות שתמיד עסקתי בספורט, שכלל מינימום אימון אחד בשבוע בשטח, בהחלט הייתי חלק מהצוות שניסה לקלוע כמה שיותר פינות תוך כדי ריצה. ואז מספר שנים מאוחר יותר, התחלתי להתאמן בחדר כושר.

זה כלל עבורי להתחמם בריצה, אבל כמעט ויתרתי על העיקרון הזה כשנפלתי מההליכון בסביבות הדקה השלישית של הביקור הראשון שלי בחדר הכושר. לא הייתי צולע - לא יכולתי לעמוד בזה. נעלבתי מהמכונה, פניתי לשיעור אירובי, ממנו יצאתי בלי לחכות: תצוגת האופנה שמתקיימת שם לא הייתה בשבילי, ואני חייב להודות שלא הצלחתי לשנן את השלבים.

אז התייאשתי מלהיעלב ובפעם הבאה עליתי על ההליכון בלי שום ציפיות מעצמי. אבל עדיין שנאתי את זה. עד הפעם השלישית, אז זה הלך בצורה בלתי צפויה.הגיע הזמן לרוץ. זו הייתה תחושה מוזרה, לא האמנתי לו בהתחלה. אבל משהו השתנה.

יהיה טוב, יהיה טוב

ובכן, ניסיתי להתרכז בהרגשה הטובה הזו כשהלכתי בפנים הארץ במרגיציגט, מוקף באנשי ספורט שבוודאי התאמנו למרתון כבר ארבעים שנה. אני אמות מתחת לגשר, בסיבוב הראשון. לא משנה, זה כתוב R. I. P. איפשהו

צילום: דניאל קובאטס
צילום: דניאל קובאטס

ארבע השנים האחרונות הותירו סימנים רציניים על הגוף שלי. אוקיי, גם אחרים ילדו ועשו ספורט אחר כך, אבל אני בהחלט רוצה ללכת בעקבות הטניסאית הבלגית קים קלייסטרס, הצעירה ממני בעשר שנים. אבל זה גס שבארבע השנים האחרונות, בהשוואה למשקל הממוצע של 62-63 קילו, הייתי 78 ו-55… פעמיים.

כי ירדתי במשקל תוך כדי הנקה (לא ספורט, גנטיקה), וזה נשמע טוב, עד שבעלך אומר לך שהוא אתיופי.הוא אמר את זה בצחוק, אבל העובדה היא שהייתי צריך לקנות מכנסיים חדשים וכאלה כי הכל נפל ממני (למזלי, מאלב עזב את המזוודה שלנו ומימן חלק מהארון החדש).

אין לי שרירים

חשבתי על זה בזמן שזוזסה, אחד ממאמני מועדון הריצה הפועל במרכז האתלטיקה מרגיציגט, גרם לי לעשות את תרגילי המתיחה בחימום. כי כן, לא הייתי עולה לנורמפה לבד לריצה, או שהייתי עולה, אבל זה היה בסופו של דבר אוכל כרי דשא. אז חיפשתי מועדון ריצה קרוב אלינו, והנה זה היה.

חבר אחר שלי סיפר לי על מועדוני הריצה, שרצו איתם בקביעות, וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב שמישהו יעזור לי לעשות את הצעדים הראשונים. כאן יש לא רק ריצות ערב שכל אחד יכול להצטרף אליהן, אלא גם מאמנים שעוזרים בהכנה. (לא לי: לאף אחד.) טוב. אני כאן. קדימה.

למרות שאמרו מראש שיש מתחילים, הלהקה לא נראתה ככה. ואז, למזלי, נפלו שני בחורים נוספים שהיו ממש בתחילת קריירת הריצה שלהם, ואז נרגעתי. כל הדרך למתיחות, שזו ההתחלה. זה הרגע שבו הבנתי, לעזאזל, אין דרך חזרה.

אני באמת הולך לרוץ היום

זסוזסה, אחד ממאמני מועדון הריצה, עמד לידי בהתחלה ואמר לי ממבט ראשון אילו טעויות היו בריצה שלי. בשלי?! ובאמת: תנוחת רגל מוזרה - פציעה ישנה בקרסול. כתף פעילות יתר - שבר עצם הבריח. ואפילו רגלי פגעו בקרקע חזק מדי. כשאני שם לב איך אני צריך לרוץ, אני שוכח קצת מהוויתור על התנשפות באוויר בפינה הראשונה, כפי שניבאתי לעצמי. למעשה. אני רץ 3.5 קילומטרים בפעם הראשונה, ב-24 דקות, וזה לא עניין גדול - עבור אחרים. בשבילי. הוצאתי את שני הילדים מהדרך, אני כאן, מזיע ומרגיש טוב.

אני מתפנה קצת

תמונה
תמונה

בסוף, תוך כדי מתיחה, מסבירה זסוזה לי ולאחרים שרצו. חצי אחד של המוח שלי אוגר, אבל השני כבר רחוק. הם אכלו? האם הם ישנים? היה רגוע? התגעגת אלי? קַת. עם זאת, הרגשתי טוב, ואפילו קדחת השרירים השיכורה של למחרת לא הצליחה להתגבר על תחושת השחרור הזו.

אני אבוא שוב. (אני חושב.)

מוּמלָץ: