מחבלים קטנים רבים: כשהילד הוא האדון במשפחה

תוכן עניינים:

מחבלים קטנים רבים: כשהילד הוא האדון במשפחה
מחבלים קטנים רבים: כשהילד הוא האדון במשפחה
Anonim

מישהו יכול לדמיין, כשהעיניים של אמא ואבא נפתחות, שבעוד שנה וחצי הם יצטרכו לחיות עם מחבל קטנטן? לא לא אף פעם! למרות שניתן להשתמש בכמה סימני אזהרה קטנים כדי לנחש מה צפוי לבוא בסביבות גיל שנה, למעשה, באותו זמן ההורה חסר הניסיון פשוט קורץ ואומר שזה בסדר שכל הילדים בני השנתיים שהם מכירים הם משתגעים, אבל הם חייבים להתחנך רע, יש יותר מדי מהם עם סבא וסבתא שלהם., הם רואים יותר מדי טלוויזיה, ובכל מקרה, שלנו זה לא ככה. אבל זה. אולי אפילו יותר!

תמונה
תמונה

ה"שניים הנוראיים", כלומר השנה השנייה הנוראה

הייתם חושבים שאין דבר יותר חמוד מפעוט בן שנה, אבל יש: בגיל שנתיים נראה שההתפתחות נעצרת - גם פיזית וגם מילולית. הוא מקשקש על כל מיני דברים, הוא מתעניין בהמון דברים, דברים שאפילו לא היית חולם עליהם, והוא כבר מבין הרבה יותר ממה שהוא הבין קודם. בזמן שאני מדפיס פיקניקים רגועים, מחייכים, של חצי יום עם אשתי והילד בן השנה וחצי, ואתה קרצת בשובבות כשראית ילד היסטרי שוכב על הארץ עם אמו חסרת האונים, עכשיו זה לא כל כך מצחיק: בערך. שלך עושה את אותו הדבר, מתובל במעט מיץ תפוחים שיורק מול המזרקה.

איך אנחנו יכולים לצפות שבעידן רגיש זה לא יהיו רעות נוראיות כמו שכדור הארץ עדיין לא נשא על גבו? אנחנו מנסים להבין - גם אם זה כל כך קשה - שהילד לא יתבדר אם נסחב אותו לאורך המדפים המשעממים של הסופרמרקטים או שורות החנויות החמודות.כמובן שאחרי זמן מה הם מתחילים לאהוב קניות, לפחות ברמה של הקבצנות מסוג Lécci-Lécci. וסוג זה של גל רגשי נסע בחיבה על ידי סוחרים עם רובוטריקים, ברבי, שוקולד וכו' מונחים בגובה העיניים של הילדים. עם מוצרים.

No sleep=death

אם לא מילולית, אבל כמעט. כשהילד לא נרדם, אין דבר גרוע יותר, ומעניין שהוא מסתובב הרבה יותר מאשר אחרת, אבל מרכז את כל האנרגיה שלו בלהטריף את האדם. יום כזה נראה כך:

שעה שבע וחצי בבוקר, העברנו אותו מהעריסה לשלו שלנו בחמש כי הוא לא הסתדר (אגב, הוא ישן עד שמונה, אבל לא היום). פינות קטנות אך חדות מאוד תקועים בין הצלעות העשירית וה-11 שלי. מכות העקב הכואבות מתעצמות על פי בקשה, דיבור ואז נהמה. אין אגדה, אתה צריך "טאטו" בשביל הפוט הרוצח. גם אכילת הקקאו היא לא דבר קל, כי קודם כל צריך לטעום את החלב הקר, ורק אז יורשה לי לחמם את החלב.אמא זוחלת החוצה לאט, ואז המצב מחמיר, כי כמובן שאמא היא מקרה לא קל כשהיא ישנונית, והרוצח הקטן והחייך שלנו חש בזה מיד. זה כאשר הוא מיד יורק את הביס, אם הוא פתאום אוכל משהו אחר שהוא רואה אצלנו, או שהוא פשוט מורח בשיטתיות את המרגרינה על הכיסא הגבוה שלו, תוך תשומת לב מיוחדת לחריצים שאי אפשר לשטוף. התעקשתי - ש אין ילד שאי אפשר לדבר איתו ולהרגיע אותו במילים רגועות אך תקיפות, ואז להנחות אותו בחזרה לדרך שאנו מאמינים שהיא נכונה… טעות גדולה, לפחות זה מה שהייתי צריך לחוות, כי יש אף אחד שלא מסתכל עמוק לתוך העיניים, יושב על הברכיים, וישר, נאום משפיע על הנפש על ההר, שאחרי שהמתין לו, הילד לא יעשה כמו קודם. השיטות של מקרנקו עובדות ביעילות גרועה עוד יותר.

לאבא, שהוא תמיד מגניב ולעולם אי אפשר להוציא אותו מהלולאה, יש גם נקודות אכילס.כזה הוא אי הציות הכללי, שמגיע לשיאו בימים ללא שינה כאמור. במקרים כאלה, הבת שלנו תהיה נחושה ותהיה ישרה. מיני מחסל שבורח מהשירותים עם תחתית חשופה, מוריד מיד את הגרביים, ולוקח לו שעה וחצי ללכת לגן המשחקים כי הוא לא מצליח לגרום לו להתלבש. בימים כאלה מגרש המשחקים הוא נווה המדבר של ההורים, כי באופן מעניין אין סימני טירוף. באלף-בית, לעומת זאת, האופס מגיע לילד בכוח מחודש, ואין מקרר חלב או קוטג' מסודרים בצורה מסודרת בשורה, שלא יכריע ילד שהשתחרר בחנות ואיבד שליטה.

אחרי שאי אפשר לאכול את גבינות הגבינה המרגיעות במיוחד לפני ארוחת הערב לפי העקרונות של אמא ואבא, הארבה העצבני ממשיכים אחרי היציאה מהחנות, ובמקרה זה המצב גרוע ביותר, כי אנחנו צריכים לתפוס את האוטובוס וכולנו כבר עייפים.

אם הצלחתם לעבור את ההיסטריה הרגילה בזמן ההרדמה בזמן הזה ולבסוף נרדמתם, נסו לעודד אותנו שמחר אנחנו מצפים ליום חדש, שאחרי העליות והמורדות הקודמות יכול רק להיות יום רגוע יותר וילד מגיב יותר, והכל יכול לחזור לקדמותו.

או לא.

מוּמלָץ: