אם נפטרנו מהסירחון האנטיספטי של חיטוט, בואו נצא לטייל, אוורר את הראש והבגדים, ואז נקנה את מגזין The Room. זה לא קוסמפוליטן, עם הורוסקופים, רכילות כוכבים ומבחני מודעות עצמית. זו הלמבורגיני של המגזינים, רק זולה משמעותית מ-350 GT. והונגרית.
בראשית
המגזין קיים מאז 2004. Anikó Virag, Balázs Gábor, Márton Perlaki ו- Ali Tóth נישקו לחיים את מגזין האופנה ההונגרי המהולל בשנה שבה ארצנו הפכה לחברה באיחוד האירופי.ב-2004 הצוות עזר רבות בהכנת עבודת התזה של מעצבי אופנה של USE שעדיין פרסו כנפיים אז, כולל אנדראש טות' (אחיו של עלי תות'), שהצליחה עד כדי כך שוועדת ההערכה אמרה: "היי חבר'ה! הנה אפליקציה, תן לי אותה, כי אתה טוב!" הם זכו בזה. הגיליון הראשון של מגזין The Room, מעין חדר קדם, או חדר הנחה, נעשה בכספי המענק, שבניגוד לפרסומים המאוחרים יותר, היה "רק" באורך 88 עמודים, קטן יותר בגודלו, ובעיקר הכיל את התזה של USE סוג של חומר תיק עבודות. הודפסו 500 עותקים, שהאורחים במסיבת החדר הראשונה תפסו במהירות.
Evolution
הרעיון נולד בישיבה על המרפסת של פסק. בהתחלה חשבו על מגזין מקוון, אבל אחרי פרסום הגיליון הראשון ומסיבת הפתיחה שחוגגת אותו, התחילה המפולת. במסיבה שאורגנה בגדור, להפתעתם של אניקו ויראג ועלי תות', כמה אנשים שאלו אותם מתי המספר הבא ישוחרר.זה שוחרר לבסוף בסתיו 2005.
אחרי שנה של עבודה קשה - ארגון פרסומות, השגת כל מיני רישיונות, רישום ורישוי, העיתון התחיל את דרכו. מאז הוא יוצא לאור פעמיים בשנה, וההוצאה עצמה היא באורך של כמה מאות עמודים, מודפסים על נייר איכותי. המחצית הראשונה של המגזין עוסקת בתרבות ובאמנות, והמחצית השנייה עוסקת אך ורק באופנה.
למה עלינו לתת כסף עבור זה?
זה עדיין שווה לקנות, כי המגזין הזה הוא עלינו ועלינו, הונגרים, עבור הונגרים. למרות שמעולם לא השתובבנו בנבכי העמוקים של תעשיית האופנה, אנחנו עדיין מתעניינים בעולם הקרקס הגחמני הזה. מחיר הפרסום יכול לקנות 5 חפיסות סיגריות איכותיות יותר או בקבוק וודקה באיכות בינונית, אבל אולי כדאי לחסוך כל כך הרבה כל חצי שנה, כי יש סיכוי די קטן שניתקל בזה בספריות הכפריות.
תחילה נתקלתי במספר 13, ששוקל לפחות 2 קילו. Decadence מקבל אותך בחזרה על דפים רציניים, אבל במהירות כמו הסופר אקספרס הסיני שמתפרץ במהירות של 486 קמ"ש. לא יכולתי לעצור אחרי מספר 13.
לכל גיליון יש נושא נפרד, המבוסס על חומר חזותי ותוכן כאחד. הוא יפורסם ב-5,000 עותקים, 60 אחוז יילקחו לחו"ל (טוקיו, ניו יורק, פריז, מילאנו ועוד ערים רבות אחרות), ה-40 אחוז מחכים לנו, אבל אל תחפשו אותם ב-Relay, אלא בחנות הסופרים.
מציאות סטרילית אך ניתנת לעיבוד
במגזין עצמו, התמונות החשובות ביותר. למי שלא בז למציאות הסטרילית אך הפלסטית של עולם האופנה.
כמובן, אפשר למצוא בו הרבה דיווחים (למשל בגיליון ישן יותר עם מארק ג'ייקובס, באחרון עם זוכת האוסקר טילדה סווינטון), דוחות חוויות, פורטרטים ועוד דברים מעניינים בדמות מאמרים.
אם נחזור לסווינטון, הנה עובדה קטנה ומעניינת: עלי תות' - העורך הראשי של המגזין - כבר החל לארגן את הפגישה עם השחקנית במרץ, שהתקיימה לבסוף בספטמבר. עלי סיפר כיצד, עקב צירופי מקרים לא צפויים, הם הצליחו להפגיש גם את הצילום וגם את הדיווח. פיטר הפאק צילם את השחקנית לחדר. האפאק חי בארצות הברית כבר שנים ומכיר את העליס. מכיוון שהאפאק צילם בעבר את סווינטון, הוא היה החוליה המקשרת בין חדר לשחקנית היפהפייה. "טילדה הכירה את פיטר והייתה מאוד מרוצה מהעבודה שלו, אז היא שמחה להגיד לנו כן. דרך אינספור צירופי מזל כמו זה, הצלחנו להגיע לשמות גדולים באמת". - אמר עלי תות, ואז אניקו ויראג הוסיפה שצירופי המקרים האלה הופכים את המגזין למה שהוא. מוכר בשוק הבינלאומי.
הדואליות של הפרסום ממש כובשת.זה דו-לשוני: אנגלית והונגרית, וזה משתלב היטב עם דקדנציה יד ביד עם החיפוש המאשר את החיים אחר יופי, או עם כמה מאמרים באיכות ירודה מאוד, כתבים יקרי ערך (בגיליון ה-14, למשל, עם הדוחות של דורה אשה). המחברים, העורכים, הצלמים והצוות עובדים ללא תשלום על מנת להבטיח שהמגזין הזה יגיע בכל סמסטר לכל מי שרגיש אפילו קצת לאיכות, שמתעניין בפנים הנקיות של האופנה. על התמונות המקצועיות כבר דיברתי, אבל עדיין לא על הטיפוגרפיה המתוחכמת, והטענה האחרונה היא שהיא גם נראית טוב על מדף הספרים.
