יש הורים שמקבלים את זה בגלוי: הם מצפים שתהיה להם סמכות מול הילד. הורים אחרים נמנעים ממילה זו בגלל האווירה הפרוסית הקשה שלה, אבל הם גם אוהבים אם הילד שלהם מסתכל עליהם לפחות קצת, ואם לא תמיד, אבל מקשיב להם. עכשיו בואו נשתמש בסמכות הורית במובן טוב: כשאין הכוונה להחדיר פחד או לעורר ציות צבאי, אלא שהילד רואה בהורה אדם מוכשר וחזק שיגן עליו אם תהיה בעיה, ומי - ב. לפחות רוב הזמן - שווה להקשיב.
חשוב לציין שעד גיל מסוים הילד הצעיר מחפש סמכות ספציפית, לא ההורה או המורה הם שיוצרים צורך זה באופן מלאכותי. מבחינתו זה נותן ביטחון, נותן נקודת התייחסות, שיש מבוגר שאפשר להתחבר אליו רגשית מצד אחד, ומצד שני לקבל פידבק אם הכל בסדר, מה צריך לעשות, מה יקרה בהמשך. ועד כמה שזה מפתיע, אפילו הכרחי שהילד יידע מה מותר ומה אסור להרגיש בטוח.
כמובן, זה טוב אם כמה שיותר דברים הם בחינם, כי התינוק שלך צריך להיות מסוגל לחקור את העולם, לקחת יוזמה ולהתנסות. עם ילדי הגן והיסודי עדיין ברור שההסכמה והשבחים של הגננת והגננת יקרים הרבה יותר מזה של חברי הקבוצה. למעשה, להיות מוכר על ידי מישהו שאנו מסתכלים עליו הוא אוצר לכל החיים, זה פשוט הופך לשאלה הרבה יותר מסובכת מי יכול לכבוש את התפקיד הזה.
כדי שההורה יוכל למלא את - נדגיש: במובן הטוב - תפקיד של דמות סמכותית, היבט חשוב הוא איזה סוג של מערכת יחסים יש לו עם סמכות.אם היו לך חוויות רעות בתחום הזה, למשל, היו לך הורים קרים וקפדניים מדי, קיים סיכון גבוה שתחווה רגשות אמביוולנטיים לגבי הצורך לאסור ותתקשה להציב גבולות.
במצבים מסוימים, החוויות הכואבות שלך יחיו מחדש, למשל, להיות בושה ולעג אם העזת לרצות משהו שונה מההורים שלך. ומכיוון שהיא רוצה להגן על ילדה מלעבור חוויות דומות, היא תמנע מכל דבר שמזכיר לה אפילו במעט את הזיכרונות הכואבים. כך הוא יכול ליפול בקלות לצד השני של הסוס, והוא כבר לא מעז להחליט, וגם לא אוהב להגיד לא. יחד עם זאת, הוא גם מבין שעליו להדריך את הילד במידת מה כדי להעביר את הציפיות מהמצב. במקרים כאלה, התוצאה הסופית המצערת היא שהאם או האב אומרים מה מותר ומה אסור, אך חסרי שכנוע והחלטיות. המתבונן מבחוץ מבין ומרגיש מדוע הילד אינו מקשיב, שכן ההורה נותן את הרושם שהוא שואל ולא טוען.הורים אחרים מפצים על חוסר הוודאות שלהם בכך שהם מרימים את קולם ומתרגזים, מה שמכפיש את המסר בעיני הילד באותו אופן כמו ההססנות.
כדי שלהורה תהיה סמכות בעיני הילד, יש צורך להניח חולשה ופגיעות מעבר לגיל מסוים. ככל שמתקרב גיל ההתבגרות, השתיל נהיה יותר ויותר רגיש לשקר ולאי אותנטיות. למשל, זו חוסר נאמנות אם ההורה מראה את עצמו חזק גם כשהוא חלש, מנסה ליצור את המראה שכל המשימות קלות לו ושהוא אף פעם לא עושה טעויות. ילד קטן עדיין נוטה להסתכל כך על אמו ואביו, שכבר עושים לו טוב אם הוא מקבל את תקלותו, וכך נוצר אווירה שבה טעויות זו לא בושה, אלא חלק אינהרנטי מההתפתחות.
אותנטיות כוללת גם את העובדה שאנחנו מצפים למה שאנחנו בעצמנו מסוגלים לספק.למשל, אם אסור לו לקלל, גם אנחנו לא צריכים, אם אנחנו מצפים שהוא יגיד את מה שהוא רוצה ברוגע, במקום להכות את עצמו ארצה בצרחות, אז לא צריך לעשות התקף היסטרי אם משהו לא מסתדר. לתכנן.
למרבה הצער, אנשים רבים מודדים בסטנדרטים כפולים, ולא רק במצבים שבהם חלוקת תפקידי הורה-ילד תצדיק זאת. אפשר להצדיק, למשל, שאמא ואבא יכולים להפעיל את תנור הגז, אבל הילד בן החמש לא יכול, כי אין לו עדיין את הניסיון הדרוש. אבל אין תשובה טובה למה הילד לא צריך לצעוק אם גם אנחנו. בואו נחליט אם זה חלק מהתקשורת שלנו ונצמד לזה אם זה הילד או ההורה.
לבסוף, התנאי המקדים החשוב ביותר וגם הקשה ביותר לסמכות הורית הוא עקביות. זה אומר בפשטות: אותו מותר ואסור היום כמו אתמול. זה אתגר כל כך גדול להשיג את זה כי גם להורים יש מצבי רוח, וזו תופעה אנושית וטבעית שהם מגיבים בצורה נוחה יותר כשהם במצב רוח טוב מאשר כשמשהו לא נעים קורה כשהם במצב רוח מתוח.אולי אפילו לא ניתן להיות עקביים לחלוטין, אלא המטרה היא שאם עשינו עוול גדול, למשל הגבנו בכעס על משהו שאחרת אין לנו מילה רעה עליו, עלינו להודות בפני הילד שעשינו. טעות, לא הוא.
אין ספק שיש הורים רבים שחושבים שבמקום ידיעה עצמית, אותנטיות ועקביות, הם סומכים יותר על כוחה של יד חזקה, גם אם במובן פיגורטיבי. להפחדה ולענישה יש לרוב אפקט מרהיב יותר מהשיטות האיטיות המפורטות. אבל אינספור ניסויים מוכיחים בבירור: ציות מתוך פחד עובד רק כל עוד יש סכנה. כלומר, רק אם הילד מפחד מנפילה, הוא ימלא אחר הכללים. למרות שמטרת החינוך היא להחדיר את הנורמות לאישיות, מערכת יחסים חמה ובטוחה עם ההורה חיונית לשם כך.
קרולינה צ'יגלן, פסיכולוגית
