לא חשבתי שיום אחד אתלונן על קטטות של אנשים שמטרידה אותי, אבל עכשיו הגיע הרגע הזה. אני במקרה אמא בפעם השנייה, ואני חייבת לשחרר את זה, המצב הזה אפשר לי לגלות תופעה מעניינת ודי עצובה. הייתי גם בהריון לפני חמש שנים, אז יש לי זכרונות איך זרים התייחסו פעם לנשים עם בטן גדולה.
כמה מכרים התלוננו אז שהם לא מוותרים על המקומות שלהם, או אחר כך הם לא יעזרו להם לעלות או לרדת במדרגות עם העגלה, או שהם בקושי הצליחו להגיע לצד השני בגלל שהנהגים לא יפסיק. כשהקשבתי להם, אפילו לא הבנתי באיזה כוכב אחר אני חי, כי מעולם לא חוויתי אי נוחות כלשהי במהלך התחבורה הציבורית.
הדבר היחיד שהיה לי קשיים הוא לחצות את מעבר הזברה עם עגלת תינוק, הנהגים ממש לא עצרו כשראו אותי מפסלת שם. והייתה גם תקופה שמישהו בכביש הרב-נתיבי עצר ונופף בפראות בשבילי לחצות, אבל כמובן שהאחרים נהרו במהירות במאה בנתיבים האחרים.
בחזרה לתחבורה ציבורית, מעולם לא חשבתי שכמה שנים אחר כך אחזק את מחנה הנשים המתלוננות. אבל עכשיו הכל באמת שונה ממה שהיה לפני חמש שנים. מכיוון שהחורף נמשך זמן רב, הפרווה המכסה את בטני ירדה רק לפני מספר שבועות. במשך זמן רב לא יכולתי להעריך אם ההריון שלי כבר נראה לעיני זרים. מה שקרה יום אחד חיזק בי את חוסר הוודאות הזה, כי אמנם לא בבוקר, אבל אחר הצהריים כבר היה ברור שאני אמא טרייה. בוקר אחד בתחנת החשמלית עמד לידי אדם בשנות הארבעים לחייו ומדד אותי כמו שצריך.כן, בהחלט הרגשתי שהוא ראה שאני בהריון. כמה דקות לאחר מכן, הוא קפץ על הדלת הנפתחת מולי והתיישב במושב הריק האחרון כמה סנטימטרים ממני. הופתעתי, אבל שכנעתי את עצמי שאולי הוא פשוט חשב שאני שמנמנה.
ואז באותו יום בדרך הביתה, הגעתי למצב די לא נעים. שוב היינו רבים, עמדתי. דודה יורדת ממושב סמוך. במושב לידו, החברה שלו אומרת לי לשבת. בשלב זה, אישה בשנות הארבעים לחייה מביאה את שני ילדיה בגילאי בית הספר היסודי כמו ברק וגורמת להם לשבת. הוא מפנה אלי את הגב. בסדר, חשבתי, תן לילדים לשבת.
אבל הזקנה התחילה להתווכח איתו בקול, למה הוא לא נותן לי את המושב, הוא לא רואה שאני בהריון? למה, היא לא נשאה את הילדים בבטן? והוא כבר קפץ ממקומו והמשיך בקול רם את נאומו דחף אותי לכיוון מושבו כדי שאוכל לשבת מיד, ובכל מקרה, איזה עולם זה שילד בן שמונים וארבע צריך לוותר על כסאו..ניסיתי להרגיע אותו, אמרתי לו שיישאר, אני פשוט אפסיק, בכל זאת ארד בקרוב, אבל הוא לא נתן לי. טוב שבאמת הייתי צריך לחכות רק 5 דקות וירדתי, כי זה היה מאוד מביך.
אחרי כמה שבועות הגיע האביב, המעיל ירד וכולם יכלו לראות בבירור מה קורה. למרות זאת, שום דבר לא השתנה. באוטובוס ובהרכבת התחתית נצמדים במיוחד למושבים, פשוט לא עולה בדעתם להחליף עם אישה עם בטן גדולה. גם לא אם אצטרך לעמוד כל כך קרוב (בלי כוונה) שהראש שלהם כמעט בבטן. הם מעדיפים לקרוא בריכוז או להשתמש בטלפונים ניידים, אבל כמובן שהם מסתכלים מסביב בגניבה. החשמלית מעניינת, לפחות זו שאני נוסע בה, היא קצת יותר אנושית, כי יותר מקובל לשים לב ואומרים לשבת.
הגרוע מכל קרה לפני כמה ימים. נאלצתי לנסוע באוטובוס עם הכלב הקטן שלנו ותרמיל על הגב.כל המושבים באוטובוס היו תפוסים. בין היושבים יש צעירים, זקנים, אנשים עם קעקועים ואנשים רגילים. אף אחד לא עלה בדעתו שאולי לא בטוח מספיק עבור אמא לעתיד לתמרן בעמידה על המדרגות ביד אחת ותרמיל. כשמישהו קם לרדת, שמחתי, אבל בחור צעיר קפץ מהצד השני, אז אפילו לא הייתה לי הזדמנות לשבת בשטח הפנוי. חיכיתי ככה בערך 10 דקות. כמעט שיחקתי בוז. כמובן, בעלי הקשה עליי בבית למה לא ביקשתי ממישהו לתת לי את הכיסא שלו, אבל אז, שם, זו הייתה הרגשה כל כך משפילה ומחורבנת שאפילו לא חשבתי לדבר עם האנשים האלה., שלא לדבר על לבקש מהם כל דבר.
האם זה באמת לא מובן שאישה בהריון לא רוצה לשבת מתוך עצלות או פריבילגיות כאלה, אלא בגלל עייפות או ביטחון? אני תמיד מפחדת שכשאבלום פתאום מישהו ייפול עליי או ירפק לי מרפק בבטן, ואז מי יתנצל בפניי?
האם העולם באמת השתנה כל כך? או שפשוט היה לי מזל גדול לפני חמש שנים?
