זה לא רעיון טוב לארגן תערוכה חיצונית במזג אוויר סוער, אז למרות הרומנטיקה הפרועה של החצרות הפנימיות של רחוב ואצי, אנטון מולנר ותערוכת בודפשט האחרונה שלו בגלריה Gefrodinspex נאלצו להיכנס לחלל הפנימי. זו לא ממש בעיה, שכן גם התמונות בגלריה שופעות רומנטיקה פרועה, והעובדה שכמה תמונות מונחות על הקרקע בגלל הגשם התמידי מעניקה לכל התערוכה אופי סדנאי מיוחד.
בכל אופן, מולנר הוא אדם ישיר עד הקצה, הוא מראה אותנו בשמחה, למשל, בין התמונות הצבעוניות והעליזות שלו, חותם חתימות ומחלק שרידים, אם היו לי כמה מיליונים וחיים מספיק גדולים. חדר, הייתי מצלם ממנו. הצייר ממוצא הונגרי, שחי בפריז משנת 1988, מצליח מאוד, סגנונו מושווה לציירי הולנד הגרמנית ולפופ ארט של שנות השמונים, הוא צייר תמונות של סינדי קרופורד ופטרה נמקובה, ששרדו את צונאמי בתאילנד, וז'אק שיראק נמנה עם לקוחותיו.
"אני עובד בפריז, אבל לעתים קרובות אני הולך הביתה בגלל המשפחה וההורים שלי", הוא אמר לדיבאני כשעברנו בתמונות שלו. "בדרך כלל אני יודע שנתיים מראש איפה יהיו התערוכות שלי, אני מתכונן עם הנושאים. אני תמיד יודע מה אני יכול להציג, איזה תמונות, באיזה סידור, וגם שם לב לאורות ולצבעים בחדר. של כמובן, אם אני מציג ביפן, לשם אני לא מביא נושא יפני. עם זאת, כבר הצגתי קומפוזיציה יפנית בבודפשט, ומאוד אהבתי. כשהגענו לכאן, התערוכה הייתה מוכנה פחות או יותר אצלי. ראש, כמובן שתמיד יש שינויים קלים."
יש מי שיחשוב שזה מוזר שהתערוכה פתוחה רק כשהוא נוכח, אבל לדבריו, זה כמו שהסטונס לא מופיעים בלי ג'אגר. "הגלריה משדרת אווירה דומה לסטודיו שבו עובד צייר: היא בשום אופן לא נוקשה.להיות כאן זה חלק מהעבודה שלי. אני גם אוהב אנשים, אני אוהב לדבר איתם, ולא רק על ציור. אני גם לומד הרבה מהמפגש עם הקהל."
"אני לא רק מחכה שכולם ימחאו כפיים, אני מעדיף כשאתה מבחין במשהו ומשתף אותי, אז אתה יכול לחשוב על זה", אמר והוסיף כי יש כמובן סיבות כלכליות לכך נוכחותו, שכן גם אספניו מחפשים אותו בתערוכות שלו. "למרבה המזל, התערוכה שלי מוצלחת, חלק מהתמונות שלי נמכרות, אז אני יכול להמשיך. גם התערוכה הזו כוללת בעיקר תמונות חדשות, אבל לפעמים אנחנו מבקשים כמה מאוספים או קרנות."
למרות שהתמונות המפורסמות ביותר שלו מתארות נעליים, הוא לא מחשיב את עצמו כפנאט נעליים. "הנעליים שמוצגות בתמונה שלי כאן במציאות, אני שמח להראות אותן. אני אוהב נעליים כי הן חלק מהאופי של אדם, אבל חשוב גם שארגיש בהן טוב, במיוחד שאני עובד עשר שעות א" יְוֹם.נעליים עשויות היטב מחזיקות מעמד זמן רב, כי נעליים הן המשך של אדם. כשציירו עירום באקדמיה, אמרו לא פעם שצריך לצייר אדם לרגליו, כי אם הוא עומד טוב על הרגליים, אם הוא בנוי היטב, קל להמשיך משם."
אנטון מולנר אוהב לטייל, הוא כבר ביקר באפריקה בשנות השישים. "אבא שלי היה מתמטיקאי, ראש המחלקה לגיאומטריה, הוא נשלח ליבשת על ידי האו"ם, אז התאהבתי בטיולים. אני מטייל הרבה בגלל התערוכות, אני שם לב, אבל דברים לוקחים זמן, כולל כשאתה יכול להבין מה ראית. אני הולך בעיניים פקוחות ואני מאוד אוהב תנועה, אני אף פעם לא עושה דבר אחד או חי בצורה אחת."
הציורים שלו הם פורטרטים, נופים עירוניים, טבע דומם, לפעמים משובצים במונטאז'ים, שמולנר משתנה בהתאם למורכבות הרעיון. "אם אני רוצה פרספקטיבה כמו הדימוי שלי של קובה, עדיף שהיא תהיה פשוטה ככל האפשר, כי זה חלק מהבדידות שלהם ומהמצב החברתי הקשה שלהם.יחד עם זאת, הוא מכיל את אהבת החיים ואהבת המוזיקה, הוא גם כמו ציור מופשט בגלל הקירות המתקלפים, אבל כמה דמויות מוצבות בחלל."
"חשוב לי גם שכל תמונה תיקח אותי לכיוון אחר. כשהתחלתי למכור את התמונות שלי בצרפת, אנשים תמיד אמרו שהטבע הדומם שלי לא מת. (בצרפתית, טבע דומם זה טבע morte, כלומר טבע מת פירושו - העורך) זה בגלל שהקומפוזיציה היא אף פעם לא סטטית ויבשה, אלא כמו בלגן, כאילו הרגע קמנו מהשולחן. זה כאילו הכל נשכח שם אחרי ארוחת הבוקר, למרות עבורי חשוב ההרכב מה ששמתי איפה."
מולנר גם מצייר מסגרות לתמונות שלו, לדבריו זה חשוב כי הוא כותב שם את הכותרת של התמונות, יתרה מכך, המסגרת היא המרחב שלו לתמונה, הוא לא אוהב כשמישהו אחר ממסגר אותם חלילה עם מסגרת שאינה תואמת. הוא מצייר את ציוריו מהזיכרון, כמו גם לאחר ציור, סקיצות וצבעי מים קטנים יותר, אבל הוא תמיד משנה קצת את מה שהוא רואה."בדיוק כמו צלם, אני גם מלחין ומשנה את המציאות. חשוב לי מאוד לחלוק את החוויות שלי עם הצופים שלי. אני תמיד מצלם תמונות כיומן מסע."
