זה לא קל עם ה-Flaming Lips. בצורה קצת פרוע, הם נהגו לומר שהם התשובה של אמריקה לרדיוהד. מילים קצת קודרות ומופשטות, שירה גברית מוזרה, מפחידה ומשיי, וגם להקה ניסיונית, המפורסמת בכך שיש לה איזה סאונד מוזר, גאדג'ט או מתג מפתיע כמעט בכל רצועה. המעברים האלה הם המרגשים ביותר, אי אפשר לנחש מתי תבוא סיבוב אופייני כזה, שפתאום יתפוצץ מספר איטי, כך וכך, למשהו ענק. וכל זה נעשה בצורה לא חכמה, מלמדת או גרנדיוזית בכלל.
כמה הלם
היצירה של Flaming Lips היא בהתאם, די מגוונת, בשיר אחד הם מביאים בעיקר ליין זמר-יוצר שהיה פופולרי בעשור הקודם, באחר יש להם איזה שילוב מוזר של קאנטרי, ובשיר שלישי הם כותבים מספר מפלגות ענק. בהקשבה להם אפשר בקלות לקבל את התחושה שהמוזיקאים האלה בקיאים בכל, ואפשר גם להיתקל בהגדרה המדכאת שהם מנגנים את מוזיקת הרוק של האיש החושב. למרות זאת, הלהקה לא יכלה להיות לא אהובה, כי כל השירים שלה מלאים במה מסוימת, כאילו הם לא לוקחים את זה ברצינות כל כך.
אגב, הלהקה האמריקאית בכלל לא נחשבת צעירה, היא נוסדה ב-1983, והיא נאלצה לחכות הרבה זמן לפריצת הדרך הגדולה שלה. רק Soft Bulletin מ-1999 הביא להם הצלחה, שהיה כמעט אלבום הרוק המהולל האחרון של המילניום האחרון (הפיצ'פורק האמריקאי, שנחשב למגזין המספר והמכריע ביותר, דירג אותו ב-10/10).למעשה, זה היה אחד מאלבומי הרוק הגדולים האחרונים שחגגו באופן אחיד. הקריירה של The Flaming Lips לא נשברה יחסית מאז, ו- Yoshimi Battles the Pink Robots מ-2002 היה אולי אפילו טוב יותר מהאלבום התשיעי פורץ הדרך שלהם.
בהתחלה רק פועם
ה-LP הקודם שלהם, Embryonic, לעומת זאת, הביא שינוי מוזר במוזיקה, כאילו הם לא התייחסו לזה כל כך בקלות. השפתיים הלהבות אופיינו לעתים קרובות בסוג של מלנכוליה, אבל מ- Embryonic - למעט יוצא מן הכלל אחד - אני זוכר רק קדרות. כמובן, היוצא מן הכלל היחיד היה I Can Be a Frog שהוקלט עם זמרת Yeah Yeah Yeahs Karen O, אשר ניצלה על ידי הזמרת שחיקה צלילים של חיות בטלפון. היה הרבה חשש שטרור יהיה אפילו יותר זועף, כי מנהיג הקבוצה, וויין קוין, נפרד מחברתו, שהם היו ביחד כבר עשרים וחמש שנים, זמן לא רב קודם לכן.
הרצועה הראשונה מתחילה לא רע, בהתחלה זה כאילו נגן ה-MP3 קפא, אבל הם בונים ממנו טראק היפנוטי, אבל זה מאשש מהר את החשש שלי: השפתיים הלהבות השתנו הרבה בהשוואה לדרך שבה הכרתי אותם ולאופן שבו אהבתי אותם.השירה החלומית מתחילה, ובמקביל מתחילה נגינת הגיטרה החתוכה, שמזכירה את להקת הרעש הרוק האגדית של סטיב אלביני, Shellac. הרצועה השנייה הרבה יותר מצועפת, בהתחלה אפשר לשמוע רק פעימות וקצת בעבוע חשמלי, שאחר כך הופך רועש כמעט כמו כאשר MZ/X ביקר את משפחת Mézga.
כאן כבר אפשר לראות ש-Terror הוא מסוג התקליטים שאנשים באמת אוהבים ומכבדים, אבל הם מאזינים לו רק פעם בשנה לכל היותר, אם הם בכלל קולטים אותו. שלם עגול, עם חלקים שקטים, מדיטטיביים יותר ומספרים פרועים יותר שעוקבים זה אחר זה בצורה כזו שיעניקו את החוויה הכי גדולה שאפשר. לא ניתן לקטוף מספרים מהבד הזה, אחרת הוא יאבד את כוחו. הם עדיין מגזימים עם התשוקה של יותר מעשר דקות, האלבום יושב מתחתיו, עם שני נקודות שיא, אבל הם גם מופצים בצורה כזו שאנחנו נשארים בלי הפתעות בסוף, והאלבום מסתיים ב כך שלא שמענו שום דבר מעניין במשך דקות.
עוד פחות מהמרים
פעם או פעמיים, הם מסוגלים לגרום להפתעה קטנה, קתרזיס, או אם תרצו, הלם עם שינוי או צליל בלתי צפוי, אבל אין ספק שהם התרחקו עכשיו הכי רחוק מהשיר- כמו שירים. את הכיוון הזה אפשר היה לגלות גם בתקליט הקודם, Embryonic, כי המוזיקה פשוט זרמה עם כל רגע יוצא מן הכלל. כבר אז, ההאזנה ל-Flaming Lips הייתה כזו שלפעמים זה היה יותר כמו מוזיקת רקע, אפשר היה לצאת ממנה, ואז כשהם ניערו את עצמם, יכולת לחזור שוב לעולם שלהם. הפעם היו אפילו פחות תופסים, אבל עדיין שווה להאזין להם פעם או פעמיים.
