כדאי לציין: אף ילד אחד לא גדל מבלי שאמר שקר. זה חשוב מכיוון שהורים רבים כבר מגיבים ברגישות מוגזמת אפילו לאוזניים של ילדים קטנים. יש כאלה שמתלוננים שילדם המתבגר היה סימן להפרעה התנהגותית, שכן הוא שיקר כבר בגיל שנתיים.
החל מכאן, כולם צריכים להיות מופרעים התנהגותית, כי העובדה שילדים קטנים אומרים דברים שלא נראים נכונים למבוגרים במצבים רבים היא תופעה טבעית וכללית.על ההורה להיות רגיש למה שעומד מאחורי השקר, מה מטרתו, במה מדובר במצב הנתון. רק על בסיס זה ניתן להחליט אם יש בעיה או שיש להורה מה לעשות.
זה נכון לתקופת הגן שפנטזיה ומציאות אינם מופרדים בצורה חדה. ילד יכול לשקוע בסיפור בדיוני עד כדי כך שהוא נראה לו אמיתי באותו רגע.
כשהילד בן השלוש או הארבע אומר לגננת שהם מחזיקים פיל תינוק בבית, מגדלים אותו בסלון, וכשיגדל, הם יתנו אותו לגן החיות, חלק מהאישיות שלו יודע שזה לא נכון, אבל הוא מעמיד פנים שזה נכון, והוא חווה את זה כל כך הרבה שהסיפור הופך לאותנטי רגשית עבורו. הוא חולק את המציאות הפנימית הזו עם הגננת, לא מספר לה שקר במניע נסתר של הונאה.
אם קשה למישהו להבין איך מישהו יכול גם להאמין למה שהוא אומר וגם לא בו-זמנית, תחשוב על כמה מר ילד יכול לבכות, שהדובון שלו נפל מהסירה ונסחף על ידי הנהר.הוא יודע באותו זמן שהדובון הוא רק חפץ ובו בזמן מרגיש שאיבד חבר, יצור חי. כשם שהדובון הוא בן לוויה אינטימי, גידול הפיל הדמיוני הוא גם ריגוש אמיתי, הרפתקה שכדאי לספר.
סוג נוסף של תופעה שלעתים קרובות לא מובנת כהלכה היא כשהילד לא דובר אמת כי הוא פשוט לא זוכר אותה. לרוב אין למבוגרים תמונה מדויקת של הזיכרון של ילד, והם תוהים מדוע ילד בן שנתיים או שלוש אומר מרק אפונה כל יום בדרך הביתה כשאנחנו שואלים אותו מה אכל לארוחת צהריים במעון. זה בגלל שהוא לא יכול לזכור את אירועי היום בתהליך שלו, מזהה בבירור איזה זיכרון שייך לאותו יום, ואומר משהו שהוא בדרך כלל הדבר הראשון שעולה בראשו לגבי השאלה. אם חסר המרציפן מהעוגה שהוכנסה למקרר למחרת, לא משנה כמה נחקור את הילד בן השלוש, הוא עצמו לא יהיה בטוח אם הוא אכל אותה יום קודם.
למעט התופעות שלמעלה, שלמעשה לא ניתן לכנותן שקרים, הסיבה הנפוצה ביותר לצותת אצל ילדים צעירים ומבוגרים כאחד היא שילד אחד רוצה להימנע מעונש כלשהו.בעונש, אין הכוונה בהכרח להסתגרות בחדר או למניעת דמי כיס, כלומר משהו שההורה ממציא כדי לווסת את הילד, אלא לכל תוצאה לא נעימה, למשל כעס או מבוכה של ההורה. זה גם טבעי עד גיל מסוים, כי היכולת לקבל אי נוחות מיידית למטרה ארוכת טווח מתפתחת כל הזמן.
כשהילד בגיל בית הספר מודה שכן, הוא שבר את החלון, למרות שההורה הזהיר אותו לא לשחק כדורגל בדירה, הוא יודע שהוא לא יזכה לשבחים על כך, יכול להיות שהוא נענש, אך מצד אחד הוא מבין שזו תוצאה בלתי נמנעת, שכן המצב ברור להורה ממילא. מצד שני, אתם יודעים שהסערה תעבור מוקדם יותר, כי אמא ואבא יעריכו שלא ניסיתם להתחמק מאחריות. התהליך שמביא להחלטה: אהיה כנה, מצריך לכן מודעות מצב די ניואנסית. הילד הצעיר עדיין מרגיש שזה יהיה נחמד להתחמק עם נזיפה, ונראה שהכחשה היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.
אנחנו צריכים לחשוד בבעיה כשהילד הגדול, בן 8-9 ומעלה, מתנדנד הרבה, גם במצבים שבהם הסביבה לא מבינה למה זה הגיוני. בפרט, ילדים חרדים וחסרי ביטחון בביטחונם העצמי צובעים את המציאות בצורה שלדעתם נוחה להם יותר. זה לא בהכרח לפי ההיגיון של המבוגרים, אבל הילד עדיין מרגיש שהגרסה המוצגת מטילה עליו אור טוב יותר.
השקרים האלו בדרך כלל מעצבנים את ההורים מצד אחד כי קשה יותר להזדהות איתם מאשר לילד הקטן שמכחיש שטויות, ומצד שני הם מאבדים את הקרקע מתחת לרגליהם, כי הם אף פעם לא יודעים מתי הם יכולים להאמין לילד. עם זאת, בואו נוודא שהאווירה לא תשלוט בחשדנות, שלא נטיל ספק בכל מילה של הילד! אנחנו מעדיפים להתייחס לזה בהומור נדיב (לא לעג!) אם אנחנו יודעים שהוא לא דיבר אמת. זה גורם לנו להרגיש שאפשר לקבל את הגרסה הריאליסטית גם במצב, אין צורך בצביעה.
אם שקר מתגלה לאחר מכן, אל תבייש את הילד, לא מעט כי הוא יקשר את העונש להיכשל, לא להקשבה, והוא יכול בקלות להסיק את התוצאה: אסור לו להיכשל בפעם הבאה.
אם הילד כבר לא קטן מספיק כדי להצדיק את מיזוג הפנטזיה והמציאות, ואנו מגלים שלעיתים קרובות הוא לא אומר את האמת, כדאי לחשוב על מה הוא מפצה. למה אתה חושב שלא תמצא קבלה מלאה על ידי אימוץ האמת חסרת הגוון? במצבים כאלה כדאי לחפש את הפתרון לא בהתמודדות עם הסימפטום, כלומר בשקר, זה לא צריך להיות נושא קבוע בבית! הבה נבחן את עומק התופעה, האם השתיל זקוק ליותר עידוד וחיזוק, האם הוא הפך לא בטוח בעצמו. אנו מנסים לטפל בבעיה ברמת הדרייברים הפנימיים, למשל על ידי מתן תמיכה נוספת.
קרולינה צ'יגלן, פסיכולוגית
