כשאתה נותן את ילדך לקהילה, אתה מודע לכך שבשנה או שנתיים הראשונות, לפחות כל חודש, לאחר מכן, יש סיכוי טוב שהוא יאסוף את כל הקקי שלו רק כל זוג. חודשים. הוא לא מקבל התקף לב כשהילד משתעל כמו כלב עם גאוט, כשהוא רואה את השלט בחדר ההלבשה שיש מגפת אבעבועות רוח, וגם לא כשהצאצא מתעורר עם חום בפעם השלישית בשניים חודשים, הוא מודאג במידה בינונית ודוחף שאף אחד מהם לא מתברר כמחלה רצינית. עם זאת, יש מצב אחד שבו כל עיטוש ושיעול גורם להתכווצות בבטן של אמא: כשיש יילוד ליד האח הגדול.
ברור שכולם חושבים לפני שמכניסים את הגדולים יותר לקהילה, שבנוסף ליתרונות הרבים, יש חיסרון גדול וגדול: הגדול יחזיר הביתה לקטן כל אורגניזם קיים שיכול להיות. התפשטות על ידי זיהום בטיפות.
אם נגדיל את מספר האמהות שחושבות שעדיין טוב לגדולה לבלות את ימיהן בקהילה, נוציא את הצוואר החוצה ונדחף למנוע כניסת פתוגנים אולטרה-אגרסיביים לדירה.
במקרה שלנו, האצבעות שנשמרו בצ'ורי לא התבררו כמספיקות, הקטן היה בן 6 שבועות כשהגדול הגיע הביתה עם שיעול ונזלת, ולמרות שבמשך כמה ימים זה נראה שחלב האם יגן על הקטן מלהיות חולה, לאחר 5 ימים לא רק שהתנהלה זחילת התינוק הרגילה בלילה, אלא שזה נראה כאילו הפילהרמונית עברה לבני. כל הילד שרק, נחר, שיקשק, צווח. ילד שני, לא נבהלנו, מצצנו לו את האף, ריססנו אותו במי מלח ים, הפעלנו את מכשיר האדים הקר, אז הרכבנו את הארסנל שיכול לשמש לילד כל כך קטן - בהתייעצות מתמדת עם רופא הילדים.
ואז הוא התחיל להשתעל, היה לו חום, והבהלנו אותו לבית החולים. צילום חזה, דלקת ריאות מתחילה, אנטיביוטיקה. בסופו של דבר נשארנו שם שבוע. שאבו לו את האף בצינור, כי הנזלת לא יכלה לצאת ממנה אחרת, נתנו לו אנטיביוטיקה, וגם קיבל עירוי, כי לא היה מסוגל לינוק או לאכול מבקבוק תינוק עם הריאות.
כל בוקר בביקור, הרופאים אמרו לי שככל שהוא קטן יותר, כך הוא מתרפא לאט יותר. (קדימה גברת קובאצ'ס!) ואז למזלנו נגמר האיטי יותר, הוא התחיל לאכול, ואז לעלות במשקל, ואז נתנו לנו ללכת הביתה, התרחקנו בזול יחסית (למרות שזה היה בזמנו, זה לא נראה כאילו זה, רק החודשים שחלפו מאז נותנים לנו קצת תובנות לגבי המצב).
כמובן, במשך שבועות רבים לאחר מכן, עדיין חששתי שאולי הייתי צריך לעשות את זה אחרת, וזו הייתה רק נחמה קטנה שהיו שני קטנטנים בכיתה במקביל אלינו. אותו סיפור (הגדול לקח להם את הנזלת הביתה מהמעון ומהגן).מאוחר יותר התברר שהילד (הקטן) רגיש לכל דלקות דרכי הנשימה העליונות, ופעמיים באותה עונה הוא הצליח ללקק שיעול של נזלת, שהגדול אפילו לא יצא ממנה, אם כי למרבה המזל. המצב מעולם לא נהיה גרוע כמו בפעם הראשונה.
אנחנו יכולים לומר שכל מה שיכול היה לקרות הגיע ביחד: וירוס אגרסיבי, ילד רגיש, יילוד חורף ומזל רע. במקביל, החלטנו ללכת למשתלה הגדולה, שקלנו את היתרונות והחסרונות, ונראה שזה הפתרון הטוב ביותר. גם רופא הילדים ששאלנו את חוות דעתו לא הצליח לנקוט עמדה ברורה בעד וריאציה כזו או אחרת, כי יש סיכוי שלא יהיה לנו מזל (כפי שהסתבר) וגם שנהיה חולים (שלנו). הבכור עדיין יהיה בן שנה וחצי, רק שהוא אף פעם לא היה קר, למרות שהוא פגש לעתים קרובות ילדים שהולכים לקהילה).
ברור שאי אפשר לחשב את כל הגורמים מראש, כל אחד בוחר את הדרך שהוא הכי אוהב כרגע ולא מתכונן לכך ששני ילדים ישחקו פינג פונג עם מחלות שונות במשך כל הזמן עונה.בכל מקרה, כדאי להתכונן בקיץ, לחסן את הגדול, אולי לבקש מהמטפלות או הגננות ליידע אתכם אם מסתובב וירוס בקבוצה שמדפק באופן גלוי את כל הילדים - ככה יש לנו הזדמנות להחליט אפילו במצב הנשף שאולי כדאי להישאר בבית במשך רוב שבוע או שבועיים (לדוגמה, בזמן שיא השפעת).
אני שמח שלפי רופא הילדים שלנו, את מה שאיבדנו זה עתה בדרך, נחזור למכס, ככל שמערכת החיסון מתחזקת עם כל מחלה שאנו סובלים. עד שהקטן ילך לקהילה, הגוף שלו כבר לא יכיר את וירוסי התינוקות ה"קלאסיים", והוא לא יצטרך לנגן עוד את ריקוד החתונה של שבועיים-תינוק-שבוע-בבית.
