מתי ומה לספר לילד על ההתעברות והלידה היא שאלה של רוב ההורים, אפילו לאותם הורים שסיפורם שונה במקצת מהמסורתי, שמרגישים שהתשובות שלהם יהיו מסובכות יותר. זה המצב אם הילד הגיע למשפחה דרך אימוץ או אם מדובר בתינוק בקבוק.
חשוב לציין: הסיפורים הללו מסובכים לא בעיקר מנקודת מבטו של הילד, אלא דווקא מנקודת מבטו של ההורה. למעט המקרה שבו בני הזוג הראו ילד באופן טבעי, ולאחר מכן, כדי לעזור לילד עם גורל קשה, אימצו ילד אחד או יותר, מאחורי הבקבוק והאימוץ יש בדרך כלל סיפורים עצובים וטראומטיים שבוחנים מערכות יחסים וזהות, נמתחים במשך שנים הם עומדים
החל מרגע שהתברר יותר ויותר שההתעברות לא תתחבר בדרך המסורתית, והמשיך בסדרה של בדיקות רפואיות. אם מתגלה סיבה פיזית, הצד המושפע עלול להרגיש אשם על היותו "המכשול", ושניהם עשויים להרגיש שהאיזון של מערכת היחסים מופר בגלל שאחד מהם "לא בסדר".
המבחן של מערכת היחסים הוא האם הם יכולים לתמוך אחד בשני. במצבים מסוימים, שני הצדדים מרגישים שהוא זה שזקוק לטיפול נוסף: אם אי הפוריות של הגבר מצריכה את תוכנית הבקבוק, הוא גם מרגיש נמוך כי זהותו הגברית פגועה, וקשה להעביר זאת לבן הזוג, כי להיות למטה אינו חלק מהתכונות המוערכות על ידי התרבות כגבריות. לכן רבים מעדיפים לסגת לתוך עצמם. והאישה יכולה להרגיש: היא, שמבצעת התערבויות רפואיות וטיפול הורמונלי, נשארת לבד ולא זוכה לתמיכה.שלא לדבר על תקופת ההמתנה הארוכה, שמשפיעה הן על המשתתפים בתוכנית הבקבוק והן על ההורים המאמצים.
פצעים אלו אינם מחלימים בקסם כאשר הילד נולד או נכנס למשפחה. גם אם תצליחו לסדר את סערות ההערכה העצמית והזוגיות, אכזבות וכאבים רציניים הולכים בדרך כלל בדרך של ילד שנגמר באושר, שיכול להסתתר בשקט במעמקי הנפש. דווקא בגלל שהנושא נפתר וכל תשומת הלב מתמקדת בילד הקטן, בני הזוג לא מתפנים לדון ביניהם איך מי חווה את התקופה הקודמת.
לעקבות אלו יש תפקיד גדול בעובדה שאם ההורה ירגיש שזו תהיה משימה קשה במיוחד עבור הילד לדבר על איך הוא נכנס למשפחה. אם תחשבו מה תגידו בהקשר הזה, איזה סוג של תשובות יהיו לכם לשאלות הילד, איך אפשר להציג את הסיפור בצורה ניתנת לעיכול, זה יכול להיות מרפא גם עבורו. תיאור של התערבות רפואית או מבוך הבירוקרטיה יכול להפוך לסיפור לידה אמיתי.
הסיפור של כולם שונה, אבל אפשר לומר כמה כללים בסיסיים, בין אם הילד הוגה ונולד באופן מסורתי, עם בקבוק או אומץ. עקרונות אלו הם כנות, פשטות ואישיות.
כנות ופשטות פירושם לומר את האמת מההתחלה, אבל לא להפציץ את הילד בפרטים שאינם ניתנים לעיבוד. אין לקשור את ההודאה הדרמטית לתאריך מסוים, כאשר הילד ילמד שהוריו הביולוגיים שונים, או שהוא לא התעברה כמו האחרים, אלא צריך לצמוח לתוך הידע הזה, זה תמיד צריך להיות עדות מהפעם הראשונה שזה עולה.
אם הילד המאומץ שואל אם התינוק הוא הוריהם, נוכל לספר להם איך הוא נולד בדרך כלל, ואז נוכל להמשיך עם: יש ילדים שגדלים במקום שבו נולדו, ויש ילדים ש אי אפשר לגדל אותו זוג, אבל זוג אחר באמת רוצה את זה, ואז הם והילד הופכים למשפחה, הילד הופך לילד שלהם, גם אם האם לא ילדה אותו."ככה הפכנו למשפחה: עוד דודה ילדה, אבל אתה הילד שלנו, ואנחנו ההורים שלך". הורים רבים חוששים שידע זה אומר טראומה עבור הילד, אך זכרו, הוא אינו יודע מה נחשב "נורמלי" לפי הרוב, הוא ירגיש מיחס ההורה האם הסיפור בסדר או מעיק.
המצב דומה עם צלוחיות. אחרי שאמרנו שהתינוק מתעבר אפשר להוסיף שיש רופאים שעוזרים לזרע מהאם והאב להיפגש, בהתחלה מגדלים אותו וכשהשניים התמזגו והם מספיק חזקים שמים אותו בבטן האם, וממשיך לגדול שם. ילד צעיר מאוד לא יהיה מעוניין לקבוע בדייקנות רפואית מה תלוי אם התערבות זו נחוצה ואיך בדיוק היא מתרחשת. השאלה "מה שלום הורי התינוק" עולה בדרך כלל לראשונה בגן, ואז מספיקה התשובה הנ"ל. בהמשך, אם תרצו לדעת יותר, תמיד תוכלו להוסיף פרטים לסיפור בהתאם לגילכם.
אישיות פירושה שהסיפור צריך לכלול את הגישה של ההורה. למשל, הם יכולים לספר לילד המאומץ כמה הם התרגשו בפגישה הראשונה, שהם ממש ציפו לזה ושמחו כשהיא הגיעה. חוטים רגשיים אלו קובעים האם הגעתו של הילד מרגישה "נורמלית", האם הוא מרגיש או יודע שיש לו מקום בעולם, במשפחה, שהוא חשוב שאין לו תחליף.
קרולינה צ'יגלן, פסיכולוגית
