ברנרדו ברטולוצ'י לא צילם מאז "החולמים" מ-2003, אבל עכשיו הוא עדיין הרגיש שיש לו מה לומר למעריציו וביים את "אני ואתה". כשהבמאי של הטנגו האחרון בפריז עושה סרט, זה תמיד מסווג כדרמה, וזה לא היה שונה עם הסרט אני ואתה. בוא נגיד, קשה לסווג את המאסטר במקום אחר, וחוץ מזה, אף אחד לא יפסיק לצחוק מהסרט החדש שלו בזמן הצפייה בו.
לפי הסיפור, במקום לצאת לסקי עם חבריו לכיתה, לורנצו (ג'קופו אולמו אנטינורי) מתחבא במרתף הבית שלהם כי הוא לא רוצה יותר מאשר בדידות וחברת נמלים.אבל אין לו מזל, כי הוא נמצא במקום מחבואו על ידי אחותו למחצה בת העשרים האבודה, אוליביה (תה פאלקו), שמנסה לרדת מהרואין, ומכיוון שאין לה אפשרות אחרת, היא עובר גם למרתף. מי הילד ומי המבוגר לא לגמרי ברור בסרט, כמו שלא ברור אם היחסים בין השניים הולכים לקראת משהו בכלל.
הסיפור של שעה וחצי לא טובע בשעמום מוחלט רק בגלל הבחירה הטובה של ברטולוצ'י בשחקנים, ג'קופו אולמו אנטינורי מגלם בצורה מבריקה את נער הנמלים הלא מובן, שעבורו הבדידות אומרת הרבה יותר מכל קשר אנושי, בעוד תה פאלקו כל כך יפה אפילו בסרבול שלה, שכל רגע של המרד שלה הוא אמיתי, ואפילו קל לדמיין שהחיים לא יכולים להיות כל כך פשוטים רק בגלל שמישהו נולד יפה. למעשה.
ללא קשר לזה, זה לא בגלל הבימוי שלו שברנרדו ברטולוצ'י יונצח בצילום, במהלך הסרט חשבתי מה בדיוק הקולנוע הזה צריך, מלבד העובדה שהמאסטר הזקן כמובן כבר היה משועמם בלי עבודה.הסיפור שטוח וצפוי, ולמרות שנראה שהוא מוצא את עצמו בסוף, אתה מרגיש איכשהו תחושת אובדן לגבי הסוף, גם אם אתה יודע שאי אפשר לרדת מהרואין בדהירה מהלכת.
מלבד יום שלם של מלנכוליה ושירה מתמשכת של Space Oddity, אני ואתה לא מציע הרבה, אבל אי אפשר לקרוא לו סרט לא נעים. אם אין סיבה אחרת, בגלל Tea Falco, אולי זה עדיין שווה את השעה וחצי שבה ברטולוצ'י חוזר לנתח יחסים אישיים בחלל קטן.
