במאמר קודם הוצגו עשרה משפטים שלעיתים עוזבים את פיותיהם של הורים מיואשים או סתם חסרי מחשבה, ואשר עלולים לגרום לכאב חמור ולפציעה לילד שהמילים מקישות לו. קוראים רבים כתבו בתגובות ובמיילים שהם ישמחו לדעת מה לומר במקום. ביקשנו מהפסיכולוגית של פורונטי, קרולינה, לכתוב על זה.
היתה אי הבנה גדולה לגבי המאמר, מכיוון שאנשים רבים השוו חינוך למשמעת ופירשו את המאמר כמתנגד לחינוך. כמובן שלא, ברור שצריך לחנך, אבל זה לא משנה איך.
היו כאלה שהתנגדו שלדבריהם אסור אפילו לדבר עם הילד. יש לקוות שרוב ההורים לא רק ישמעו את עשרת המשפטים האלה, אלא שמצבי החיים שבהם הם עלולים להיווצר מוכרים לכולם, אז כדאי לשקול מה לעשות ולומר במקום זאת.
לעולם לא יותר במקום
הורים חווים לעתים קרובות שהבקשה וההצדקה אינם מספיקים, ואז האיום בא בעקבותיו. החלפת האיום בתוצאה היא לא רק ידידותית יותר לילדים, אלא גם יעילה יותר בטווח הארוך. ככל שהתוצאה מציאותית יותר, כך טוב יותר!
דמות חיים פירושה שיש לו קשר אמיתי עם הפעולה, למשל, יש לתקן את הנזק לשתיל. "אם אתה משרבט על הקיר, אתה צריך לנקות אותו." כמובן, זה עדיין גורם לו לשרבט, ולו רק כדי לראות אם הוא מקיים את הבטחתו של הוריו. ואחרי שדווקא מה שנאמר קורה פעם, פעמיים, חמש פעמים, המשחק מאבד את משמעותו, מאחר ואי אפשר להוציא את ההורה מהבלגן, אבל באמת צריך לתקן את הנזק.עבור ילד צעיר יותר, בן שנה עד שנה וחצי, אל תכניס שום איום או תוצאה לפרספקטיבה, תגיד לו בתקיפות, הפסק את ההתנהגות והסיט את תשומת ליבו.
אתה רע, אתה טיפש במקום
אתה רע, אתה טיפש… המשפטים האלה פוגעים באוזניים של הורים רבים, אבל יש אינספור גרסאות נסתרות, שאם לא מכוערות, מבטאות את אותו הדבר, שאתה מחשיב את הילד שלך להיות קטן, חסר יכולת ומחורבן. הבעיה אפילו לא מתחילה כשהמשפט נאמר, אלא במחשבה.
אם אתה לא גאה בילד שלך, אתה צריך לחשוב למה אתה מצפה ממנו ולמה אתה לא יכול להיות מאושר במי שהוא? אם אתה בעצם מרוצה מההתנהגות, יש לך רק התנגדות למעשה הנוכחי, אל תצדיק רק למה אתה לא אוהב את מה שהילד עשה: במקרה זה, עדיף להתמקד בעתיד במקום בעבר, בוא ניתן לך רעיונות, אילו אפשרויות נוספות יש לך במצב דומה.
לדוגמה, אם הילד בן השלוש זרק את כל סט העפרונות על הקרקע בכעסו כי הציור שלו נכשל, נוכל לומר שאם הוא כל כך כועס שהוא צריך לעשות משהו, לרוץ מסביב הגן.
במקום טרור נפשי
אני לא אוהב אותך, ואם אתה אוהב אותי, אתה לא תעשה את זה… זה גם נכון כאן, מי שאומר דבר כזה צריך לחשוב על הגישה הבסיסית שלו, למה זה לא מתאים לאהבה, שלילד יש אישיות נפרדת ורצון יש כמובן שלרגשות יש מקום בחינוך, שכן הילד לא חי עם רובוטים, אלא עם אבא ואמא בשר ודם.
אתה יכול להגיד "אני אוהב אותך, אבל עכשיו אני כועס על זה." או "אני לא מרוצה ממה שעשית כי זה לא מה שסיכמנו עליו". אז אתה לא צריך להעמיד פנים שאתה משאיר את ההורה קר, מה הילד עושה, רק הבהיר ששום פעולה או אירוע לא יכולים לסכן את יחסי האהבה עצמם.
במקום זאת התאכזבתי ממך
המשפט "התאכזבתי ממך" כל כך כואב כי גאווה הורית חיונית באותה מידה עבור ילדים בני שנתיים וילדים בני ארבעים.אדם מצפה לאישור מההורים שאדם חזק מספיק, מספיק טוב לחיים. נשים וגברים בוגרים שכבר נשואים מסוגלים לעצב את החלטותיהם בהתאם, למקרה שיקבלו את המשוב הזה מאביהם ואמם הקשישים.
מי שרואה בילדו מתנה, הפתעה, שאישיותו העצמאית מתגלה בהדרגה לנגד עיניו, כנראה יחווה אכזבה לעיתים רחוקות. באכזבה טמונה האמונה שתפקידו של הילד לממש את מטרות ההורה. כמובן שיכולות לקרות אכזבות רגילות, כאשר, למשל, סמכנו על הילד, והוא לא התנהג בצורה כל כך בוגרת, למשל, הוא הבטיח להתכונן לעיתון, אבל בזבז זמן.
ההורה המאוכזב עסוק בעצמו במקום להסתכל על המצב מנקודת מבטו של הילד. למה הוא קיבל את ההחלטה הזו, והאם אפשר לעזור לו לקבל החלטה טובה יותר בפעם הבאה? האם הוא צריך השגחה צמודה יותר, או שאנחנו פשוט נותנים לו לחוות את ההשלכות של מעשיו ולבסוף להתעשת? האם ייתכן שלא היה לו את הביטחון להתמודד עם המשימה כי חשב שהוא לא מבין את החומר הזה?
הנקודה היא לשנות פרספקטיבה: אנחנו חותרים באותה סירה כמו הילד: גם הוא וגם ההורה רוצים שהוא יהיה מוצלח ומאושר. תפקידו של ההורה לעזור לבטל את המכשולים החוסמים את הדרך. אם הסיבה ל"אכזבה" היא שההורה יודע שהילד היה יכול לעשות יותר וטוב יותר, במקרים רבים מספיק לומר זאת, והביקורת הופכת פתאום לעידוד.
לדוגמה, אב הופתע מכך שבנו המתבגר נפרד מחברתו באמצעות SMS. המשפט הגיע לפיו מקרביו: "אתה כל כך אמיץ שאתה יכול להגיד לו בפרצוף אם אתה לא רוצה להיות איתו יותר". שנים לאחר מכן, הילד אמר כמה המשוב הזה אומר לו, כי באמת לא היה לו את האומץ באותו זמן, הוא לא ידע אם הוא מספיק חזק לפתרון פתוח יותר. מאוחר יותר הוא נעזר בעידודו של אביו, וגזר הדין כבר היה תמיכה במצב אחר.
קרולינה צ'יגלן, פסיכולוגית
